סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
הלימודים הראשונה שלי בבית הספר הזה החלה בסוף נובמבר, ובמהלכה למדנו צרפתית, ואילו השנה השנייה נגמרה במרץ, ובמהלכה למדנו גרמנית, כך יצא שלא הספקתי ללמוד הרבה. שפה נוספת, שרכשתי הבנה מסוימת שלה, הייתה הלדינו הודות לסבתי, ג'וּסטִינָה אלטרץ, אשר לא ידעה סרבית ונהגה לדבר בספניולית. אמי נהגה לומר כי, "מספר השפות שאתה יודע הוא מספר הפעמים שאתה בן אדם", כלומר, כל שפה משמשת כצוהר לעולם חדש ושונה, ואכן, צילה אחותי קלטה שפות חדשות כמו ספוג, ואבי שלט שליטה מרשימה בשפות רבות, ולמד את שפת המקום בכל אזור בו שהה. הספניולית והגרמנית היו שגורות בפיהם של שני הוריי. הגרמנית שימשה אותם בכל פעם שלא רצו שנבין את דבריהם, ואילו כאשר פנו אלינו בספניולית, נהגנו אחותי ואני להשיב להם בסרבית. בדומה לצילה, גם אני ירשתי את כישרון השפות של אבי במידה מסוימת לפחות, וכיום אני שולטת במספר שפות בעוד חלק "בורחות" לי מהראש, כאשר השפה הגרמנית היא היחידה שאני עושה מאמצים לשכוח. על אף שהייתי ילדה מופנמת, היו לי כמה חברות בעיירה: השכנות המוסלמיות, סוזנה, חברה רוסיה שאביה הצאריסט לאחר המהפכה הבולשביקית, התלווה לצבא I- ברח במלה"ע ה שהתקדם ליוגוסלביה ונמלט משם, ֶרלָה עובדיה, בתו של הרופא היהודי ודֶסָה, שהייתה סרבית. עם שלושת החברות הללו נשמר הקשר גם לאחר המלחמה. סוזנה, שהייתה פרבוסלבית, העבירה את ימי המלחמה בּביֶאלִי מַנָסטִיר, המנזר הלבן, בגבול עם הונגריה. דסה התחתנה עם עיתונאי בבלגראד. הוא רצה שתתלווה אליו לכול מקום ואורח החיים הזה לא התאים לה, כך שבסופו של דבר הם התגרשו. אחרי כן ניתק גם הקשר בינינו. חמש שנים חלפו מאז נפטרתי מהגבס המסורבל ועד שמלאו לי שמונה. יום אחד הלכנו לבקר את אחיו של אבי במבשלה שבה הכין שׁלִיבובִיץ', משקה שזיפים אלכוהולי שהיה נפוץ באזורנו. ערכנו פיקניק משפחתי ואני שיחקתי בַּמֵלון, שמצאתי שם, כאילו היה כדור, וכשהמלון התחיל להתדרדר בשיפוע, רצתי אני
16
Made with FlippingBook HTML5