סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
ברגן בלזן
, יום הולדתי. הורידו אותנו 1944 ביוני 20- הגענו לברגן בלזן ב בתחנת צֶלֶה ומשם צעדנו ברגל מרחק כשני קילומטר עד למחנה. בימים הראשונים הוחזקנו בבידוד בצריפים. סמוך אלינו, מעבר לגדר, הייתה קבוצת אסירים יהודים-פולנים שהיו בעלי דרכון פלשתיני-אנגלי, ככול הנראה במטרה להגיע ארצה, ואשר הוחזקו על ידי הגרמנים לצורך חילופי שבויים עתידיים - גרמנים כנגד אנגלים. הודות לקבוצה הזו, בשבוע הראשון לשהותנו במחנה זכינו לקבל ארוחות טובות יחסית שהתבססו על לחם לבן ואטריות, מכיוון שהאנגלים עמדו על כך שאותם אסירים יקבלו יחס טוב. אמנם היה מדובר במספר ימים, אבל אחרי הרעב הקשה בפודגוריצה ובסיימישטה הרגשתי כאילו קיבלתי מתנת יום הולדת של ממש. הגם שרק גדר הפרידה בינינו לא יכולתי לדבר איתם, מכיוון שהם דיברו יידיש ואני כמעט שלא דיברתי גרמנית, אולם הוריי, שידעו גרמנית, שוחחו עימם ושמעו מהם לראשונה על הרצח השיטתי של היהודים בפולין ועל מחנות ההשמדה. לנו הילדים סיפרו גרסה מרוככת של המצב, אולם אני הצלחתי להרכיב את התמונה המלאה מחלקי משפטים שליקטתי פה ושם כשהמבוגרים שוחחו ביניהם. כעבור כשבועיים מיום הגיענו, העבירו אותנו פנימה לתוך המחנה. מכיוון שבברגן בלזן לא היה נהוג להפריד בין המשפחות, זכינו להישאר כולנו יחד – גברים ונשים, מבוגרים וילדים יחדיו. ממשפחתי היו הוריי, אחותי, סבתי, דודי ובני הדודים. כך יכולנו לשאוב נחמה האחד מהשני, וגם לתקשר עם שאר האסירים שהתגוררו עמנו ואשר דיברו אותה השפה. כל צריפי המגורים במחנה חולקו באופן דומה - צריף היוונים, צריף ההולנדים וכיו"ב, וגם במסדרים עמדנו יוגוסלבים עם יוגוסלבים ויוונים עם יוונים.
35
Made with FlippingBook HTML5