סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
ספג מהלומות כאלה שלמחרת הוא נפטר.
הילדים בברגן בלזן לא חויבו לצאת לעבוד וכך נותרו דינה ובאטו בצריף במהלך היום. אם מישהו מהמבוגרים נשאר אף הוא באותו יום ולא יצא למסדר, הוא היה מלמד אותם קצת שירים או עברית. גם הורי, אחותי ובת דודתי לא עבדו, אולם הם נאלצו לעמוד מדי יום במשך שעות במסדרים בעוד שאנו צורפנו אליהם בימי ראשון בהם לא עבדנו. המסדרים היו הקשים ביותר. העמידו אותנו שעות וספרו שוב ושוב כדי לוודא שלא חסר איש. עמדנו כך בגשם ובשלג, בקור החורפי של צפון גרמניה, בבגדים דלים וללא נעליים, במסדרים שהתארכו לעתים משמונה בבוקר ועד שעות הערב. הרגליים, שגם כך היו חלשות מאוד, הציקו לי במיוחד בעת המסדרים הללו, ופעמים רבות השתופפתי על עקביי כשכבר לא יכולתי לעמוד, והתיישרתי חזרה רק כששמעתי שאחד המשגיחים הגרמנים מתקרב כדי לספור אותנו. כסף לא היה בעל ערך רב במחנה, אבל סחר החליפין שגשג. כך למשל עשיתי עסקאות עם אסירים הולנדיים, שהיו בעלי זכויות יתר ואשר הגיעו למחנה כדי ללמד את הגרמנים כיצד ללטש יהלומים. הם הביאו עמם למחנה את הסרוויסים מהבית כשהם עטופים בעיתונים, ופעם בחודש הייתה להם אפשרות ללכת למחסן ולהוציא ממנו דברים. מכרתי להם את מנת הלחם השבועית שלי תמורת קבקבי עץ, ואותם עיתונים ישנים שימשו אותי במקום גרביים, ובכול פעם שהם נרטבו בגשם היה צורך להחליף אותם בחדשים. כל עוד עבדתי במטבח יכולתי לאכול את הירקות שהצלחתי להגניב לפי ואת המרק שקיבלנו לעתים בצהריים, וכך לסחור במנת הלחם שלי, אולם אחרי שהועברתי מעבודתי במטבח כבר לא יכולתי לעשות זאת. מלאי העיתונים שלי הלך ואזל ואני נאלצתי לעמוד יחפה בקור. מנת לחם הייתה באורך ארבעה סנטימטר שהיו אמורים להספיק לנו לשבוע. בין האסירים היו רבים שהרעב העביר אותם על דעתם ואשר אכלו את המנה
39
Made with FlippingBook HTML5