סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
רוב ימיי בבאר יעקב עברו עליי בטיפול בשמואל הקטן, בכביסה של ערמות המצעים והבגדים האינסופיות שהלכו ונערמו מדי יום מחדש, ובשיחות עם שכנינו. בשלב זה, המפגש היחיד שלי עם הישראלים הוותיקים התנהל סביב חלוקת האוכל, וכך אחת המילים הראשונות שלמדתי בשפה העברית הייתה "סבלנות": לעמוד בתור הזה – סבלנות, לעמוד בתור ההוא – סבלנות. לשינה חילקו לנו מזרני קש פשוטים, אך במפתיע, השמיכות שקיבלנו דווקא היו עשויות בד אנגלי נהדר, ואנשים רבים מסרו לבעלי את שמיכותיהם כדי שיתפור מהן מעילים תמורת תשלום. מעילים אלה נקראו "קוּלִיָיקָה" - מעיל נטול צווארון עם כפתורים, חסר בטנה אמנם אך עשוי כולו בעבודת יד. אני הייתי עוזרת לליאון לחמם את מגהץ הפחמים, ומכיוון שלא היו לנו פחמים בהישג יד, היה צורך גם לאסוף פיסות עץ ולהפוך אותן לפחם. זה היה מקור הפרנסה הראשון שלנו בארץ, אולם את ארבע הלירות שבעלי הרוויח מתפירת המעילים הללו היינו צריכים להחזיר לסוכנות כתשלום תמורת ההפלגה לישראל. שמואל בננו כבר היה בן שנתיים וחצי וגמול מחיתולים כך שנחסכה ממני ההתעסקות הרבה בכביסתם וייבושם, אבל גם בארץ נמשך המחסור. במשך שישה חודשים חיכינו שיגיעו המיטלטלין ששלחנו בליפט. ייתכן שהם הגיעו ארצה עוד קודם לכן, אבל לא היה לנו כסף לנסיעה למקום האחסון בחיפה ולהובלה משם, כי הליפט היה ענקי, בגודל של חדר כמעט. מאוחר יותר באמת ציפינו אותו בנייר זפת ופתחנו בו דלת, והוא שימש כחדר עבודה לבעלי, וכדי לפנות מקום במטבח הקמנו מחוץ לבית מתקן על בלוקים שעל גביו הצבנו את הפתילייה לבישול. אלה לא היו חיים קלים, אבל עבדנו, וידענו שרוב האנשים סביבנו לא חיים טוב יותר. כולנו קיבלנו אותו צריף. זה מה שהיה ליישוב בארץ לתת באותם ימים. אלה לא היו ימים של סלי קליטה נדיבים. חמש מאות אלף איש קלטו מיליוני עולים וגם להם לא היה, גם הם צירפו גרוש לגרוש.
55
Made with FlippingBook HTML5