סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
עם בצל, לכל אחד המנה האהובה עליו. דברים מלפני ארבעים שנה, סיפולוקס למשל, כי דדה אהב מאוד לשתות סודה. היינו משחקים קלפים – בבה ואני, וגם דרור הצטרף לפעמים. קנסטה היה משחק הבית, ומדי פעם שיחקנו גם רמי. היה לבבה כלי חרסינה שעד היום נמצא אצלה ובו שוקולדים וסוכריות, וזה היה הדבר שתמיד חיפשנו בבית, לפני הארוחה ואחריה. אני זוכר את ספרי הילדים שהיו של אבא ועברו אליי, ספרים משנות החמישים והשישים – הנסיך הקטן, סיפורים של טולסטוי... תמיד הרגשתי שם מאוד בנוח, אבל אני לא דוגמה, אני מרגיש בנוח בכול מקום. המאכלים שזכורים לי – כדורי שוקולד, מרציפנים, שהיו הכי טעימים, שנינוקלה, מצות במי סוכר, בפסח ואחר כך כל השנה אחרי פסח כי היו נשארות כמויות גדולות במקפיא, פשטידת מצות עם תרד וגבינות שנקראה זֶלֶנָה, פּרָאסָה, קציצות חצילים וקישואים, וסָאטָארָש – פלפל, עגבנייה ובצל מאודים. אהבתי להגיע לבבה. הרגשתי בנוח להישאר לישון אצל דדה ואצלה. תמיד היה אוכל והארוחה התנהלה באווירה נינוחה. זכור לי היטב )"Vegata" המלח המיוחד ובו ירקות מיובשים (אבקת מרק שבבה השתמשה בו ביד רחבה בבישולים שלה, ושכל מי שנסע ליוגוסלביה התבקש להביא לה משם. אני זוכר שעד לשלב מסוים בבה נהגה להדליק נרות שבת בארוחות האלה ואז הפסיקה. לעומת זאת, נר זיכרון דולק אצלה רצוף מחנוכה ועד ליום העצמאות, כי כל יום בתאריכים האלה מישהו נפטר. ידעתי מגיל צעיר שרוב המשפחה נספתה בשואה למרות שאצל בבה היו האחות צילה, ובינקו, מוריץ שהגיע ארצה כמה פעמים, כך שמהצד היוגוסלבי עוד הייתה משפחה שנשארה. דדה ובבה התגוררו במרחק הליכה מסבא וסבתא מצד אימא, וכך בתור ילדים היינו הולכים ברגל מבית אחד לשני, מיפו לבת ים וחזרה.
הגעתי ליוגוסלביה כמה פעמים, בין היתר לטרקים. ביקרתי
91
Made with FlippingBook HTML5