פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

לי כוס תה. גם שמואל התכוון ללכת לוועד היהודי, ונסענו לשם יחד, כל אחד לענייניו. עליתי למשרד. הוא היה סגור, אבל בחדר ההמתנה היה שמח, המון יהודים שופעי סיפורים (לא שמחים, מן הסתם). פתאום נזקפו אוזניי, אחד היהודים סיפר משהו על פרונזה. "אתה מפרונזה?" שאלתי, "אתה מכיר את יצחק דמבסקי?" הוא אכן הכיר אותו, אבל לא ידע את כתובתו. "חכה לשַׁמָּשׁ (שרת)", הציע לי, "הוא מסתובב פה כל הזמן, מכיר את כולם". כעבור כמה דקות הגיע השמש, יהודי נחמד. "איזה יופי שהגעת", אמר כששמע שאני אחיו של יצחק, "אלך איתך ואראה לך איפה הוא גר". "אין צורך", עניתי לו, "אני לודז'אי, תן לי את הכתובת, ואסתדר לבד". נסעתי לכתובת שמסר לי, ומי פותח את הדלת? ויגדור קנופ! גם אותו לא ראיתי מאז ימי סטלינגרד. הייתה איתו אישה מבוגרת שלא הכרתי. מאוחר יותר נודע לי שהיא הסתירה אותו בביתה כשערק מהצבא האדום. יצחק ומשפחתו גרו אצלם, שישה אנשים בחדר אחד עם שתי מיטות. "איפה כולם?" שאלתי. כבר נכנסו לשגרה: יצחק ובאשה בעבודה, והלה ואדק בבית הספר. כשהלה חזרה, התקשיתי להכיר אותה. בארבע השנים שלא ראיתיה, הפכה פתאום לאישה. הלכנו יחד לבקר את יצחק במקום עבודתו, לא יכולתי להתאפק עד הערב. יצחק עבד בבית החרושת שבו עבדתי אני לפני המלחמה. הוא יצא להגיד שלום, והשמחה הייתה גדולה. בערב ישבנו כולנו יחד, שיתפנו זה את זה בתלאות שעברנו מאז .1942 במרץ 15־ שנפרדנו בסטלינגרד ב כשנצטוו האזרחים הזרים לעזוב את סטלינגרד, עברו יצחק ומשפחתו לסובחוז בשם קאנט בקירגיסטן. הם חלקו דירה קטנה עם אישה ושני ילדיה, כששולחן משמש קו הפרדה בין שתי המשפחות. יצחק עבד כמכניקר ותיקן מכונות חקלאיות. יתרונו

144