פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

הדירפ ו השיגפ ,קחצי

הגדול של הסובחוז היה שכל משפחה קיבלה חלקת אדמה של מאה מטר מרובע לשימוש עצמי. בחלקה גידלו תירס ושאר ירקות, וזה היה עיקר מזונם. משכורתו של יצחק הייתה עלובה, מאה ועשרה רובל לשבוע, כשכיכר לחם עלתה מאה רובל. המשפחה רעבה ללחם, וקרה שהילדים לא אכלו דבר יומיים או שלושה ימים רצופים. באשה החליטה לקחת את העניינים לידיה, נסעה לפרונזה, עיר הבירה, קנתה סחורות ומכרה אותן ברווח בשוק המקומי. יום אחד נערכה פשיטה בשוק, המשטרה תפסה את כל מי שנחשד בסחר לא חוקי, וגם באשה נאסרה. שותפתם לדירה העידה נגדה במשפט, והשופט גזר עליה עונש של חמש שנות מאסר ב'לאגר' (מחנה עבודה). באשה הועבדה בפרך, הלכה ונחלשה, ובקושי יכלה לעבוד. כתוצאה מכך הופחתה מנת הלחם היומית שלה משש מאות גרם לשלוש מאות בלבד. היא הייתה בסכנת חיים, ויצחק עשה כל שביכולתו לשחרר אותה מהמחנה. הוא שכר עורך דין, חילק שוחד, וכדי לממן זאת נאלץ למכור את כל רכושו, כולל מעיל החורף וטבעת הנישואין. יום בהיר אחד שוחררה באשה במפתיע והגיעה הביתה. היא צעדה ברגל מתחנת הרכבת עד לסובחוז, ואלמלא אנשים טובים שפגשה בדרך, לא הייתה זוכה להגיע בחיים. יצחק והילדים נבהלו למראה פניה, היא הייתה חולה מאוד, אבל בדרך נס החלימה. יצחק החליט שאי אפשר להמשיך לחיות בסובחוז, וגם לא לחלוק דירה עם השכנה המלשנית. הוא נסע לפרונזה, ניגש למפעל הגרביים, והציע את עצמו לעבודה בתור מומחה למכונות סריגה. למזלו, הייתה שם מכונת סריגה מקולקלת, שאיש לא הצליח לתקן. "בבקשה", אמר לו המנהל, "אתה מוזמן לנסות". יצחק עבד על המכונה ארבע או חמש שעות, ואז ניגש למנהל ואמר לו: "תביא לי בבקשה צמר". "למה לך צמר?" התפלא המנהל, "הרי

145