פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

"נולדת יהודי ותישאר יהודי"

ל א היה לי קל לעזוב את יצחק. כבר הבנתי שמכל משפחתנו, זוג הורים וחמישה ילדים, נותרנו רק שנינו. יותר משנה חלפה מסיום המלחמה, ושום אות חיים לא הגיע מחמיילניק. עליתי לחשמלית, וכשחלפנו ברחוב פיוטרקובסקה, הציפו אותי הזיכרונות. נזכרתי איך הייתי הולך ברחוב בדרכי הביתה מבית הספר, מציץ בחנות המזון של אדון וולשטיינר, באטליז של אדון גרינברג, בבית המלאכה לתיקון מצלמות של השכן הגרמני. זיכרון נחמד צץ מאי שם והעלה חיוך על שפתיי. הייתי אז כבן שמונה, וברחוב פיוטרקובסקה הוחלפה תשתית הביוב. הרחוב היה מלא חפירות, ולצידן גבעות חול. כשחלפתי ליד חנות המצלמות, סימן לי השכן הגרמני לעצור. "שב כאן, על הגבעה, אני רוצה לצלם אותך". הוא רצה לבדוק את אחת המצלמות שתיקן. "תבוא בסוף השבוע ותקבל תמונה", אמר לי כשסיים. "כמה כסף?" שאלתי. "בלי כסף, מתנה". שמחתי מאוד. כשבאתי לקחת את התמונה, הוא התמוגג: "אח, מזמן לא הייתה לי תמונה כזאת". בצילום אני יושב בראש גבעת חול, מצחיית הכובע שלי הפוכה ומקופלת לאחור, ושתי ידיי על מותניי בתנועה מתריסה, תנועה של דווקא. כשהראיתי לאימא את התמונה, היא ניסתה להסתיר את החיוך ושאלה אותי בטון חמור: "ככה מצטלמים?"

148