פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

"י דוהי ראשית ו ידוהי תדלונ"

נזכרתי גם באבא, סוחר העצים המוכשר, ובשיעורי החשבון שהיה נותן לי בילדותי. הערצתי את כישרונו לחשב בזריזות כמה נכנסים במטר מרובע. באוזניי Y ובגובה X עצים כרותים בקוטר הדהדו מילות הפרידה שאמר לי: "בן, מה שלא יקרה, אם תישאר בחיים, תזכור דבר אחד: נולדת יהודי, ותישאר יהודי, ותשמור על זה". הבטחתי לעצמי שלא אשכח צוואה זו. המחשבות נדדו אל חנה, אחותי היפה, שהייתה המשענת שלי בגיל ההתבגרות, כשמתרחקים קצת מההורים. היא שסידרה לי את מקום העבודה הראשון שלי כמתלמד בבית החרושת לגרביים. במוחי עלו תמונות שלה, ככלה זוהרת בשמלה לבנה לצד בעלה יהודה, כאישה צעירה בהיריון, כאימא גאה לרבקה'לה המתוקה. דווקא את תווי פניו של יחזקאל התקשיתי לשרטט בדמיוני. מוזר, הוא היה הקרוב אליי מכולם, צעיר ממני בשנתיים, וגדלנו יחד כמעט כמו תאומים. נזכרתי במסע המשותף שלנו לוורשה, בגלויה ששלח לי מבית הסוהר הרוסי בז'יטומיר. השמועות אמרו שרק בנס אפשר לצאת מהכלא הזה בחיים. מכאן הפליגו המחשבות ליעקב, אחי הקטן. זיכרון כואב עלה במוחי. אני ויענקל התינוק בחדר המדרגות בבניין שלנו. הוא כבן שנתיים וחצי, חלשלוש, עושה צעדים ראשונים, ואני משגיח עליו, מוחא כפיים לכל צעד. כשהיה תינוק חולני, בכלל לא היינו בטוחים שיזכה ללכת. במדרגות יורד השכן האנטישמי, עורך דין חשוב, תיק מסמכים קשיח בידו. הוא ממהר לבית המשפט, ויענקל עומד בדרכו. במקום להרים את התיק, לפנות לעצמו מקום מעבר, הוא דוחף את יענקל ברגלו ומפיל אותו לרצפה. מכאן עברו המחשבות לבני המשפחה המורחבת, לשבע הדודות היקרות שלי ובני משפחותיהן: הדודה רבקה־רחל והדוד יששכר וייסבורט; ילדיהם: פורייה,

149