פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

'זדולל ,התי בה הרז ח

ביום חמישי בצוהריים פסק הגשם. אחרי כחצי שעה הגיעו עגלות עם לחם. ראשית חילקו ל'לא־יהודים', והם נדחפו והתנפלו בפראות על הלחם, עד שהקצין הגרמני צעק עליהם: "אתם יותר גרועים מהיהודים". כשסיימו לחלק ללא־יהודים, התחילו לחלק ליהודים. הקצו כיכר לחם אחת לכל שלושה אנשים, וחבילת מרגרינה אחת לכל שישה־עשר אנשים. חילקו גם קצת קפה, אבל לנו לא היה במה לקחת אותו. תוך כדי חלוקת המזון ליהודים החלו לשחרר את הלא־יהודים, ואז נהיה פחות צפוף. האדמה התייבשה במהירות, נשכבתי עליה ונרדמתי מייד. כשהתעוררתי, אש עליזה דלקה לידי. יחזקאל אסף קצת עצים והדליק לנו מדורה קטנה כדי שנתחמם. לפנות ערב התחילו לשחרר גם את היהודים. למחרת נותרו מאלפי היהודים רק כמה מאות, וביניהם זיהיתי שלושה מכרים מלודז', שני אחים וגיס, שאביהם התפלל עם אבא. הם באו ממשפחה מיוחסת, עשירים ומפונקים, והינה הם עומדים בתור בדיוק כמונו, מלוכלכים ולא מגולחים, ובידם חתיכת הלחם שקיבלו. לבסוף הגיע גם תורנו לצאת. הגרמנים מנו מאה ושישים איש, קבוצה, ונתנו לנו אישורי נסיעה ברכבת. ביציאה מהעיירה נתנו לנו עוד שליש כיכר לחם ומעט מרגרינה, וקדימה, לדרך. תוך כדי הליכה הבחנתי בשרגא, בן דודי. "שרגא, איפה היית?" שאלתי אותו בהתרגשות, "בבית מדרש", ענה לי בקיצור. אחר כך הוסיף והשלים את הפרטים. התברר שכמו יחזקאל ואני, גם שרגא יצא לוורשה עם שני אחיו, פיני (פנחס) ושלוימה (חיים־שלמה). כשהתקרבו לבירה, תפסה אותם אחת ההפצצות, רסיס פגז פגע בפיני וקטע את רגלו. שרגא ושלוימה ניסו לעצור את הדם, אך לא היה בידם שום ציוד רפואי, ופיני דימם למוות. הם קברו אותו בצד הדרך והמשיכו לוורשה. שם איבד שרגא גם את אחיו השני, שלוימה.

49