פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

לתחנת הרכבת המזרחית. הרכבות כבר לא פעלו, ונאלצתי לחכות לבוקר. המוני אנשים הצטופפו בתחנה, פולנים וגרמנים ויהודים מפוחדים שישבו בפינות, מצמצמים את נוכחותם, משתדלים שלא להיראות. קל היה לזהות את היהודים בגלל הטלאי הצהוב, ששום יהודי לא העלה בדעתו ללכת בלעדיו. בתעודת הזהות נרשמה הדת, ואבוי ליהודי שנתפס בלי טלאי. באמצע הלילה הרגשתי שחוטפים יהודים מהתחנה. החטיפות לעבודות הכפייה היו אימת היהודים, שבכל רגע נתון יכלו להיחטף לעבודות מזדמנות — החל בפינוי הריסות ההפצצות וכלה במתן שירותים בקסרקטינים הצבאיים — עבודות שלוו בהתעללויות ובמכות רצח. באין רואים הצלחתי להתחמק החוצה, ורק כששמעתי שהעסק נרגע, נכנסתי בשקט לתחנה. ), כפר Małkinia Górna בבוקר קניתי כרטיס למלקיניה גורנה ( קטן השוכן כמאה ק"מ צפונית־מזרחית לוורשה וכק"מ אחד מנהר הבוג. ידעתי שבתוך הכפר עובר הגבול: מצד אחד גרמנים, מצד שני רוסים, ובאמצע פס ניטרלי שרוחבו כחצי ק"מ. מבריח פולני שפגשתי בתחנת הרכבת המזרחית הכין אותי למה שאמצא שם: "תרד מהרכבת במלקיניה, ממילא הגרמנים לא יתנו לך להמשיך הלאה. הם עומדים שם עם נשק וכלבים וצועקים: 'יודה, ראוס, יודה, ראוס' (יהודים, החוצה). בדרך כלל הם לא הורגים, אבל אולי יתנו לך קצת מכות". ירדתי מהרכבת במלקיניה והלכתי היישר לפס הניטרלי. יהודים רבים כבר המתינו שם, בשטח ההפקר שהרוסים והגרמנים לא נכנסו אליו. "מה קורה?" שאלתי וקיבלתי תשובה: "הרוסים לא נותנים לעבור". עוד ועוד יהודים המשיכו להגיע. כולם חיכו בסבלנות, פקלאות (חבילות) בידיהם. בשבילי ההמתנה לא הייתה קשה, אך מצבם של בעלי המשפחות היה שונה. הילדים הקטנים

60