פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
החר ז מ — יללכ ה ןוויכה
בכו בלי הפסקה. הפיתוי לחצות את הגבול היה גדול, לא היו גדרות, רק משמר של חיילים רוסים. כמה יהודים ניסו לעבור בכוח, אך חיילים רוסים רכובים על סוסים דחקו אותם בחזרה לפס. החיילים הרוסים לא היו תוקפניים, רק ירו באוויר והפטירו קללות עסיסיות. הערב ירד, ערב קודר וקר של סוף נובמבר. פה ושם נדלקו מדורות. רבים עמדו כל הלילה בתקווה שהרוסים יאפשרו לעבור. אני הייתי עייף מאוד, וגם קצת מבולבל, כבר ניתקתי את עצמי מהעבר, אבל העתיד היה בעלטה. אני חייב לישון קצת, אמרתי לעצמי, בבוקר הדברים ייראו אחרת. לא היה פשוט להירדם על האדמה הקפואה, גם המחשבות הטורדניות לא נתנו מנוח. באמצע הלילה התחיל לרדת שלג והקור התגבר. התעוררתי תחת שמיכה לבנה. פתחתי את השק שלי והוצאתי ארוחת בוקר: לחם ומעט גבינה. משקה לא היה לי, ובמקום כוס תה חם קפצתי על מקומי קפיצות קטנות כדי להתחמם. לאט לאט התעוררו הישנים, והתחדשו השיחות. התברר שחלק מהאנשים העבירו את הלילה בבתים הנטושים שבפס הניטרלי, בתים שבעליהם נאלצו להתפנות מהם, וכעת עמדו ריקים. מהבתים הללו נלקחו העצים למדורות. פתאום שמעתי צעקות ברוסית: "אחורה, או שאנחנו יורים!" בלי ששמתי לב הצליחו כמה עשרות אנשים לפרוץ לצד הרוסי, נעו כגל אחד, ממש בכוח, והצליחו להתקדם מעט, עד שהחיילים הרוסים עצרו אותם ובאיומי רובים החזירו אותם לאזור הניטרלי. בשעה שלוש אחר הצוהריים החבר'ה עשו הסתערות נוספת, והפעם החיילים הרוסים כבר לא התנגדו. ראיתי כי טוב והצטרפתי, כולם הולכים ואני איתם, והינה אני באזור הכיבוש הרוסי. התקדמנו כשבעים מטרים, עד שמרחוק נראתה מכונית גדולה ושחורה ועליה עומד מפקד רוסי ומדבר אל קבוצת אנשים. רגליי
61
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker