פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

האיטו מעצמן. האף הריח סכנה. הגבול היה עדיין קרוב, וכבר ראיתי קבוצות שהוחזרו אחר כבוד לפס הניטרלי. משמאלי היה יער ומתוכו הציץ קצה של שביל הליכה. כמה חיילים רוסים עמדו בצד ופטפטו. היה נדמה לי שאחד מהם יהודי. "אתה יהודי?" שאלתי ביידיש, ושמחתי מאוד לשמוע "יאָ" (כן). "איך אני מסתלק מפה? להיכנס לתוך היער?" ביקשתי את עצתו. "אתה רואה את השביל הזה?" ענה לי, "לך ישר ואל תסתכל לאחור". הלכתי במהירות על השביל, ויחד איתי הלכו עוד הרבה אנשים. לא דיברנו, איש איש לעצמו. כשהגעתי למעבה היער, הרגשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. סוף סוף נפטרתי מהגרמנים. כאן אין חיילים, לא גרמנים ולא רוסים, רק עצים ועצים. כעבור זמן מה הגעתי לעיירה ענייה בשם זארב קושצ'לנה ). חלפתי דרך השוק והבחנתי שבקצה הרחוב Zaręby Kościelne ( עומדים כמה קצינים וחיילים רוסים. בזריזות עברתי לרחוב אחר. בפתח אחת הבקתות עמדה אישה צעירה ותינוק בזרועותיה. מייד ראיתי עליה שהיא יהודייה. "האם אוכל להיכנס לנוח?" שאלתי. היא הזמינה אותי לבקתתה הדלה, הציעה לי כיסא וכוס תה, והתחילה להמטיר עליי שאלות. "איפה יש כאן יהודים?" שאלתי כשהשתתקה, והיא הפנתה אותי לבית המדרש של העיירה. מצאתי שם כמה פליטים מתארגנים לשנת לילה בין הספסלים לארוניות הספרים. תפסתי גם לעצמי פינה, תוך כדי שאנחנו מפטפטים ומחליפים חוויות. "לאן ממשיכים מפה?" התעניינתי. "שישה או שבעה ק"מ מפה יש תחנת רכבת, וממנה אפשר להמשיך )". מצוין, זה בכיוון, חשבתי לעצמי Bialystok לביאליסטוק ( לפני ששקעתי בשינה עמוקה. בשלוש וחצי בבוקר קמתי ויצאתי לדרך. חיכתה לי דרך ארוכה. הייתי קרוב מדי לגרמנים, עדיין לא יכולתי לנשום לרווחה.

62