פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
החר ז מ — יללכ ה ןוויכה
הלכתי בחשיכה מוחלטת, לא רואה דבר מעבר לקצה אפי, וכעבור כשעה ראיתי מרחוק אור של מדורה. הלכתי לכיוון האור, ושמחתי לגלות שאלו אנשי שלומנו: החבר'ה שנסעו איתי ברכבת מוורשה. הם עמדו וחיכו, לא הבנתי למה, ולפתע התחילו לרוץ. רצתי יחד איתם, וכעבור זמן קצר ראיתי לפניי את המסילה ואת הרכבת המתקרבת לתחנה. רצנו אל הרכבת, שאנשים נלחמו כדי להיכנס אליה. זו לא הייתה רק הרכבת לביאליסטוק, זו הייתה הרכבת לחיים. אנשים נדחקו לקרונות דרך הדלתות והחלונות, וגם אני ניסיתי, אך נדחפתי החוצה. אנסה מהצד השני, החלטתי, נשכבתי מתחת לגלגלי הרכבת, זחלתי לצד השני של המסילה, ושוב ניסיתי. במאמץ רב הצלחתי להכניס רגל בדלת. "סגור את הדלת", צעקו עליי בני המזל שכבר היו בפנים. איכשהו דחפתי את עצמי פנימה, הדלת נסגרה, והרכבת התחילה לנסוע. השעה הייתה שש בבוקר. הצפיפות בקרון הייתה נוראית, לא הצלחתי להרים יד לקנח את האף, ודאי שלא לאכול משהו. בשלוש וחצי אחרי הצוהריים, אחרי כמעט עשר שעות נסיעה, הגענו לביאליסטוק. נפלטתי מהקרון כשכל איבריי נוקשים ומאובנים. בתחנת הרכבת הצפופה המתינו בעיקר מקומיים, וביניהם זיהיתי לפתע פנים מוכרות — הלה, אחייניתי האהובה בת העשר, בתו של יצחק. "הלה, מה את עושה כאן? איפה אימא ואבא?" הלה הצביעה בידה על יצחק, באשה ואדק, שעמדו לא הרחק משם. התברר שיומיים אחרי שעזבתי את לודז', עזבו גם יצחק ומשפחתו. מה שהאיץ את בריחתם היה תלייתם של חמישה יהודים בכיכר השוק, למען יראו וייראו. ליבי נחמץ כששמעתי שגם אחינו הצעיר יעקב ביקש להצטרף אליהם, אך יצחק סירב לבקשתו. "איך אוכל לטפל בך?" הצטדק, "יש לי שני ילדים צעירים". אז עדיין לא ידעתי כי סירוב זה היה
63
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker