פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

לרוא ירהב

זאת, אסרו ואת הבד החרימו. בשלב הבא חילקו אותנו לקבוצות, קבעו משמרות, וקדימה — לעבודה. הבחור הוורשאי דובר הרוסית המשיך לתרגם לנו את ההוראות במשך כמה חודשים עד שנכנסנו לעניינים. אחרי חודש קיבלנו משכורת ראשונה, שממנה קוזזה חצי מהמקדמה שקיבלנו בבריסק. המשכורת הייתה נמוכה מאוד, שניים או שלושה רובל ליום, ומי שבזבז את המקדמה היה בצרות צרורות. אני הייתי מחושב מאוד, את כספי הוצאתי רק על אוכל, ובכל זאת התקשיתי להתקיים בכבוד. "הכסף לא מספיק אפילו לצלחת מרק אחת ביום", התלוננתי בפני המנהל שלי, "החבר'ה אומרים שאם התנאים לא ישתפרו, נעשה שביתה". הוא נבהל מאוד. בתקופת סטלין, כשהעובדים שבתו, האשמה הוטלה על הממונים. הוא הלך למנהל שלו, שנבהל אף הוא, וזימן את העובדים לפגישה עם נציג בכיר של המפלגה. החבר'ה בחרו ועד של שלושה אנשים שייצג אותם, וגם אני נבחרתי. בפגישה ניסה הבכיר (שהיה יהודי) ללכת לקראתנו: כל אחד יוכל לבחור לעצמו באיזה תפקיד לעבוד. "זו לא הבעיה", הסברנו לו, "עם המשכורת שאנחנו מקבלים, אי אפשר לקנות מספיק אוכל, אנחנו רעבים!" הוא הבהיר לנו שאין מה לעשות. רק בעוד שנתיים, אחרי שיוחזר החוב למדינה, שהקימה את המכרות, יהיה אפשר להעלות משכורות. מה יכולנו לעשות? רק להתרגל למצב. חמישים אחוז מתושבי המקום היו משולחים, מתנגדי המשטר, שנשלחו למכרות בתור עונש. מצבם היה גרוע משלנו, כי ממשכורתם הדלה נוכה מס מיוחד. לא ניתנו להם תעודות מזהות, לא להם ולא לילדיהם, ולכן היו בבחינת אסירים. ברוסיה אי אפשר להתנהל — לא לנסוע ברכבות ולא להתקבל לעבודה — בלי תעודות מזהות המוטבעות בחותמת המתאימה. גם מאיתנו

71