פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

לרוא ירהב

לדחות אותי בלך ושוב. בכל פעם היה שואל אינספור שאלות. יום אחד שאל אם יש אצלנו מרגלים. יום אחר הציע ללמד אותי רוסית בתנאי שאלמד אותו פולנית. ופעם אחרת הציע לשלם לי כסף אם אדווח לו על כל מה שהחבר'ה מדברים. "בוא אלינו פעם", הצעתי לו, "תגיע בלילה, כשהחבר'ה ישנים, תשמע איך הם מדברים מתוך שינה, בוכים על המשפחות שנותרו מאחור". הוא האמין לי, כך עשה רושם. באחד הימים הציע לי: "בוא נלך לסרט, יש סרט טוב במועדון". הלכנו לסרט, ואחר כך החלטתי שאני לא עוזב אותו עד שייתן לי את התמונות. לבסוף הוציא אותן מכיסו ונתן לי. "בוא נישאר בקשר", אמר, "ועל הפגישות שלנו אתה לא צריך לספר לאף אחד". כשחזרתי לחדר הוצאתי את התמונות מכיסי והתבוננתי ממושכות בפני היקרים לי. באותה תקופה, כל עוד הסכם ריבנטרופ־מולוטוב היה שריר וקיים, התאפשר קשר מכתבים בין רוסיה לפולין הכבושה, ובזכות חליפת המכתבים בינינו ידעתי מעט על גורלם. התברר שעשרה ימים אחרי עזיבתי (ושמונה ימים אחרי עזיבתו של יצחק) גורשו היהודים ממרכז לודז'. דיירי בתי היוקרה הושלכו לרחוב ללא התראה, בתיהם נמסרו למשתקעים הגרמנים, ובהמשך פונו רבעים שלמים. בעקבות זאת עברו הוריי להתגורר בעיר העתיקה בדירתו המיותמת של יצחק. כשנפוצו השמועות על הקמתו של גטו, החליטו הוריי לעזוב את לודז' ולעבור לחמיילניק 25%־ , מועד סגירתו של הגטו, ינטשו את לודז' כ 1940 (עד אביב מתושביה היהודים). גם משפחת זילברשטיין, משפחתה של הדודה 1940 פיפה, אחות אימי, החליטה לעבור לחמיילניק. בינואר שכרו יחד שתי המשפחות עגלה עם עגלון פולני ויצאו לדרך. חמישה־עשר מבני משפחתי יצאו למסע: הוריי, פריידל צביה וחיים דמבסקי, שני אחיי הצעירים, יחזקאל ויעקב, אחותי חנה עם

73