פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

מה נשמע?" פנה אליי בחיוך, "בוא ניפגש היום אחרי הצוהריים". "בשמחה!" חייכתי אליו בחזרה והלכתי לפגוש את שני חבריי, שכבר חיכו לי בקוצר רוח. לא רצינו להתמהמה כי בחורף מחשיך כבר בשלוש או ארבע. צעדנו לתחנת הרכבת, מרחק של כשבעה ק"מ, וכשהגענו אליה נהיה לנו חושך בעיניים. המוני אנשים, צפיפות לא נורמאלית, אי אפשר להגיע לקופה לקנות כרטיסים. "אני רואה שיש לכם בעיה", פנה אלינו בחור רוסי שראה אותנו עומדים אובדי עצות. "כן", ענה לו אחד מחבריי, פולני יליד בריסק, שידע לפטפט קצת רוסית מהולה ביידיש, "דרך ארוכה לפנינו, אבל התור לקופה ארוך לא פחות". "אל תדאגו", הרגיע אותנו הרוסי, "זה לא התור למי שנוסע רחוק. כל האנשים ). הרכבת שנוסעת Chelyabinsk הללו נוסעים עד צ'ליאבינסק ( . תלכו הביתה ותחזרו מחר בבוקר. 13:30־ למרחקים יוצאת מחר ב , אין הרבה נוסעים למרחקים ארוכים, 12:00־ הקופה נפתחת ב ולא יהיה כמעט תור". חששנו לחזור למגורים ונשארנו כל הלילה בתחנה. כמקובל בכל תחנות הרכבת ברוסיה, היו שם מים רתוחים חמים ("קִיפִּיאַטוֹק") בלי הגבלה, ובמסעדה קניתי לי איזו לחמנייה. בתשע בבוקר הבחנו במיליציונר (שוטר) המחפש אותנו, ומיהרנו להתחבא בין הקרונות. הוא הסתובב קצת, ומשלא מצא אותנו, פתחו את הקופות. אני קניתי כרטיס לסטלינגרד, 12:00־ הסתלק. ב רובל, חברי האחד קנה 72 ק"מ במחיר של 2,300 נסיעה של כרטיס לבריסק, והאחר למוסקבה. נפרדנו לשלום. דרכינו הצטלבו לרגע בהרי אורל, ותיארנו לעצמנו שלא נשוב וניפגש. הנסיעה לסטלינגרד ארכה שישה ימים, ומדי פעם נדרשתי לרדת ולהחליף רכבת. פעם אחת חיכיתי לרכבת עשרים וארבע שעות, ובפעם אחרת 'רק' עשרים שעות. בכל תחנה הייתי צריך לעמוד בתור

78