פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

דרגנילטסל הח ירבה

כדי להחתים את הכרטיס עבור הרכבת הבאה. באחת התחנות נכנסתי למסעדה והתיישבתי על יד השולחן. "מה לתת לך?" שאל המלצר. "מרק ירקות, שתי קציצות בשר, תפוחי אדמה וכוס בירה" ביקשתי בלי למצמץ. זו הייתה הפעם היחידה בכל שש וחצי שנותיי ברוסיה שאכלתי כפי שרציתי. בבוקר. שלג כבד קיבל את פניי, 9:30־ הגעתי לסטלינגרד ב אבל החשמלית פעלה. ביררתי איך נוסעים לכתובתו של יצחק, ונסעתי אליו, מחייך לעצמי, מדמיין את ההפתעה שעל פניו. דפקתי על הדלת, ואין מענה. פתחתי אותה ולפניי עוד שתי דלתות, האחת מימיני והאחרת משמאלי. דפקתי על שתיהן, ושוב אין מענה. פתחתי אחת מהן, ומצאתי את עצמי בחדר קטן, לכל היותר שמונה מ"ר, ובו שתי מיטות, שולחן קטן על יד החלון ותנור קטן, על תקן של מטבח, שניצב על יד הדלת. מתחת למיטות נדחפו הפקלאות. והינה באחת המיטות שוכב לו יצחק ונוחר. ידעתי שהוא עובד במשמרות, ותיארתי לעצמי שהוא אחרי משמרת לילה. ניסיתי להעיר אותו אך ללא הצלחה. חיכיתי שיתהפך, ונגעתי בכתפו. הוא פקח את עיניו, וכשראה אותי קפץ מהמיטה, "מויש'ה, מה אתה עושה פה?" עד מהרה ישבנו יחד ליד השולחן עם כוס תה חם וחתיכת לחם. סיפרתי לו על עבודתי במכרות, והוא סיפר לי על עבודתו כמכניקר (מכונאי) בבית החרושת לגרביים, שהעסיק כאלף ומאתיים עובדים. בצוהריים חזרה באשה מהעבודה, הילדים חזרו מבית הספר, והשמחה הייתה גדולה. בערב הגיעו חבר של יצחק, פליט אף הוא, שהיה בעל קשרים, והוא הבטיח לקחת אותי בבוקר לחפש עבודה. בלילה פרסו לי שמיכה מתחת לשולחן, ושם ישנתי. הרצפה הייתה קרה למדי, הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס עשרים וחמש מעלות, ואני הייתי מאושר להרגיש שוב חום של משפחה.

79