פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

םייברגה ת יישעתב ב וש

במרץ' (על שם מהפכת 8־ זה היה בית חרושת לטריקו ששמו 'ה 8־ בפברואר על פי הלוח היוליאני, וב 23־ פברואר, שפרצה ב במרץ על פי הלוח הגרגוריאני). בקומה התחתונה היו המכונות, ובקומה העליונה ההנהלה. עלינו במדרגות, ובדיוק ירדה בהם אישה כבת חמישים. "לאן פניכם, בחורים?" שאלה. "לחברה קיסלקובה", עניתי. "באיזה עניין?" התעניינה. הוצאתי מכיסי את הפתק והראיתי לה. התברר שהיא האישה שחיפשנו. "מה אתה יודע לעשות?" תחקרה אותי כשהתיישבנו במשרדה. תיארתי לה מה עשיתי, קצת פה וקצת שם. "בוא ניגש לחדרי המכונות", הציעה לי, "תסתכל על המכונות, תראה איזו מהן הכי מוצאת חן בעיניך, ועליה תעבוד". נכנסנו לאולם שרק נשים עבדו בו, פרט למכונאי שתיקן את המכונות. כל הבנות הפסיקו לעבוד ונעצו בנו מבטים. "תגיד, נרשמת במרשם התושבים?" שאלה אותי המנהלת כשיצאנו. "עדיין לא", עניתי, "אמרו לי שכשאמצא עבודה, ירשמו אותי". מייד הרימה טלפון וצלצלה למיליציה, למכר שלה, וליבי נפל לתחתונים. רעדתי כולי. מה אעשה אם יגלו שברחתי מהרי אורל? מפקד המשטרה הסביר לה בטלפון שעליי לגשת למשטרה עם הפספורט, להירשם שם, וברגע שאהיה רשום היא תוכל לקבל אותי לעבודה. "זה רק פורמלי", הסבירה לי, כשראתה אותי חיוור ורועד, "זה ילך צ'יק צ'אק". לא היה לה שום מושג מה עבר עליי באותם רגעים. "ועוד משהו", הוסיפה, "איפה אתה גר?" "אצל אחי, בחדר פרטי". היא הסבירה לי שעליי לבקש פתק מבעלת הבית, שהיא מרשה לי לגור אצל אחי, וגם את הפתק הזה עליי לקחת איתי למשטרה. חזרתי ליצחק מודאג, מה עושים? השעה הייתה שש וחצי בערב. "בוא נלך למשטרה", הציע אחי בלי לחשוב, "הם עובדים

81