פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
םיל"מיג איצומ
לחפש את הפלוגה שלו ולהדביק אותה בדרך. כבר הצטערתי שנרשמתי. הסטלינגרדי נכנס לוועדה לפניי, וכשיצא אמר לי: "משה, כל הוועדה הם משלך, יהודים". חיכיתי בתור עד שהווטרינר קרא בשמי. נכנסתי, ועל יד השולחן יושבים חברי הוועדה: אישה צעירה, גבר מבוגר עם זקנקן, ובחור צעיר, כמעט נער, אולי סטודנט לרפואה. "מה שמך?" שאלה האישה. "משה חיימוביץ' דמבסקי", עניתי, יודע ששמי היהודי כבר יעשה משהו. הווטרינר הסביר להם שהיו לי חום וכאבים. מכיוון שידעתי דבר או שניים על אבנים בכליות, החלטתי לנצל את המצב ולהיפטר מהצרה הצרורה שנפלתי אליה. כבר הבנתי שלמלחמה בגרמנים לא אתרום דבר. עליתי על שולחן הבדיקות, ובזמן שבדקו אותי תיארתי את כל הסימפטומים שהכרתי מאבא, ושמהם אני כביכול סובל. "תתלבש ותצא החוצה", הורו לי, אך לחולה הבא בתור עדיין לא אישרו להיכנס לחדר, והבנתי שהם רוצים להתייעץ. הצמדתי את אוזני לדלת. "צריך לשלוח אותו לבית החולים, לבדיקות, לברר מה בדיוק יש לו", אמרה האישה. "איזה בית חולים?" תהה הגבר המבוגר, "כאן החזית". "אתם יודעים מה?" הציע הבחור הצעיר, "למה שלא ייסע הביתה? אם יזדקק לטיפול, יקבל אותו כבר בעיר מגוריו". ממאה וחמישים החיילים שנרשמו לוועדה הרפואית, שוחררו מהשירות רק כשישים חיילים, ואני ביניהם. היתר נאלצו ללכת לחפש את הפלוגה, שכבר המשיכה בדרכה. את אישורי המחלה עדיין לא נתנו לנו, אותם מקבלים במקום אחר. למה? היגיון צבאי. כעבור יום או יומיים יצאנו לדרך, לקבל את האישור הנכסף. איתי יצאו עוד שלושה חולים, והבחור מסטלינגרד ביניהם. התחלנו את דרכנו ברגל, מבוססים בבוץ בגשם זלעפות, ולשמחתנו הצלחנו לתפוס טרמפ במשאית צבאית. היטלטלנו
95
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker