יעקב רוזנטל
והיה להם בית חרושת לסוכריות. זכורים לי גם קרובי משפחה שגרו מעבר לנהר הבוג העסקו באומנות,עבודות יד וצילום." שם המשפחה קלודה, שם שנשמע צרפתי מצלצל כמו שמה של הפסלת קמאי קלודל אהובתו של הפסל רודאן הידוע. לא מצאתי בכל חיפושי באינטרנט שם יהודי דומה לו. שום רב מכובד, שום עסקן ציוני ידוע, שום סופר מוכשר, שום עשיר... נראה, שהיו אנשים פשוטים שחיו חיים רגילים. מבלי לדעת פרטים אני מניחה שמי שנשאר בפולין סופו לא היה פשוט כלל ... אני מבקשת מאמא לספר לי על חיי היום יום בעיירה, והזיכרון עולה וצף טיפין טיפין.... "אבא ואמא עבדו קשה. גרנו בשורת בתים צמודים מלבנים, בדירה שכורה, קטנה שהייתה גם מעדניה ומאפית עוגות. את שעורי הבית הייתי עושה על אחד משולחנות המעדניה. יעקב וצבי ישנו בחדר של בעלי הבית בקומה השניה מעל דירתנו. יוסף ישן איתי בחדר עד שיעקב עזב לארץ ישראל. אמא הכינה העיסות, טיגנה דגי מלוח (הרינג) ובישלה ביום. אבא אפה בליילה. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה אחרי שעות הלימודים, עומדת על שרפרף מאחורי הדלפק משחילה בייגלך על חוט, מוכרת
מאפים, דגים מלוחים מטוגנים ומעדנים שונים .היהודים אהבו לקנות במיוחד את הבייגל שהיה לשם דבר בכל העיירה, כך גם הגויים שצבעו על המעדניה בימי חמישי בסיום יום השוק שנקרא "מרק". השוק התפרס ברחובות מרכז העיירה, הגויים הכפריים היו מביאים תוצרת חקלאית למכירה. צבי ויוסף עזרו בכל הקשור לניהול שוטף של המעדנייה. ויעקב הבוגר היה מביא הספקה לקבוצות חלוצים שהתארגנו במחנות עבודה כהכנה לעלייתם ארצה. מאחורי הבית הייתה רפת קטנה. פרה אחת שנתנה חלב טרי ממנו עשתה אמי גבינות שגם הן נמכרו במעדניה. צבי היה מוציא את הפרה למרעה ליד חצר הכנסיה. פעם באו פקחי השלטון והוציאו צו סגירה למעדנייה כיוון שאבא לא היה חגור בסינור כחוק. ופעם בא מושל המחוז לקנות את הבייגל הידוע, כעס מאוד על כך שעטפו לו בנייר עיתון וגם אז נסגרה המעדניה לכמה ימים. רק בהשתדלותו של הכומר שהיה חבר של צבי בוטלו הגזרות. אבא נסע בתחבורה ציבורית, בעגלה רתומה לסוסים, לעיר המחוז ביאליסטוק לחדש
223
Made with FlippingBook Ebook Creator