יעקב רוזנטל

פרק חמישי: נעורים במושבה רעננה. "אמא, איך היו חייך החדשים ברעננה?" "טוב, שנים ארוכות גרתי ברעננה. והסיפור רק מתחיל..." כן רק מתחיל... ומאיזה שהוא שלב את המשכו אני מכירה מחיי שלי...

"התאקלמתי עד מהרה במקומי החדש. רעננה השתראה על גבעות, במרכזית שמהן היה בית הספר היסודי ע"ש מגד. משה מגד היה מנהלו ושני בניו אהרון ומתי למדו בו. לימים הפכו לסופרים מוצלחים וידועים . בשל מעט ילדים במושבה ובשל מיעוט חדרי כיתה, למדו בבית הספר בצימדי כיתות ואף הכניסו 12 נערכו שעורים בחוץ בין ברכות המים שהיו בחצר .היגעתי באמצע השנה. על אף שהייתי בת אותי תחילה לכיתה ג’ ד’. אלה שבמהרה הוברר שאני יודעת עברית ואת אותיות האנגלית .וכן שלימודי בסימייאטיץ היו על רמה גבוהה והעבירו אותי לכיתה ו’ ז’. היתה גם כיתת עולים חדשים שלמדה עיברית. כבר בימים הראשונים התחברתי בשנית לטובה קריגר שגם היא הגיע עם הוריה ושבעת אחיה מסימייאטיץ וגרה בפינת הרחוב שלנו. מגרשם הגדול עם הפרדס היגיע עד חצרנו. לא היה כביש. לבית הספר במרכז 45 יום יום בבוקר גשום וקר וגם בחום הלוהט הלכתי רגלית מרחוב יהודה הלוי המושבה. הלימודים נפתח בהתעמלות בוקר בחצר הגדולה. למדנו את כל המקצועות הרגילים מנהל בית הספר ברטוב וצוות המורים, בינהם היה גם הסופר מגד שעל שמו נקרא אחר כך בית הספר, נעמו לי מאוד. אהבתי במיוחד את שעורי החקלאות שכללו טיפוח גינת ירק. את פיריה מכרנו ותרמנו את הכסף לקרן הקיימת . בחג הביכורים מילאנו סלסלות עם עגבניות מלפפונים וכל מה שגדל בגינה והבאנו אותם בחגיגיות לטקס שהתקיים באולם בית העם הצמוד לבית הספר. אנחנו לבושים בלבן, סלנו על כתפנו ראשינו עטורים....ואנחנו שרים את השירים שעד היום עדיין מושרים בפי הילדים. בט"ו בשבט שתלנו כמובן. נטענו שורה של עצי דקל בשני צידי מעלה המדרגות מרחוב אחוזה ועד פתח בית הספר. העץ השלישי השמאל ניטע על ידי. צמח לגובה רב ולתפארת. עשרות שנים היה לי לזיכרון נעים לימיי ילדותי״. אמא פוצחת בשירה, "כך הולכים השתלים, רון בלב ואת ביד מן העיר ומן הכפר...." ואני חושבת לעצמי " מהגרת? אפילו אם היה לה מבטא פולני הרי שנשחק עד דק ושירתה צברית לחלוטין." גם אנחנו ילדיה ונכדיה שלמדנו לימים באותו בית הספר היינו עוברים לייד עץ הדקל הזה בגאווה ביודענו שהיא שתלה אותו בימי ילדותה. "התרגשות מיוחדת הייתה במושבה עם ביקורו של ווקופ הנציב העליון מטעם בריטניה . הוא עלה במדרגות בית העם בדרכו לפגישה עם ראש המועצה ברוך אוסטרובסקי, כשאנחנו תלמידי בית הספר ואזרחים רבים עומדים משני הצדדים מריעים. עוד באותו קיץ ראשון שלי בארץ חוויתי בפעם הראשונה אסון שנשאר איתי כטראומה לכל חיי. ביום קיץ נחמד נסענו כל תלמידי בית הספר והמורים לים לחוף הרצליה. בהתחלה היה נחמד השתעשנו ושמחנו. לאחר זמן מה הוחזרו תלמידי הכיתות הנמוכות בחזרה לבית הספר. ואנחנו הגדולים נכנסנו למים למרות שחלקנו, כולל אני, לא ידענו לשחות. ארבעה תלמידים החלו לטבוע. לשמע הצעקות קפצה המורה להתעמלות למים והצליחה לתפוס שניים בשערותיהם ולמשות אותם לחוף. אך שני האחרים טבעו למוות. רצנו כמו מטורפים בחול ובמעלה הכורכר מרחק של כמה קילומטרים לתחנת המשטרה של הרצליה להזעיק עזרה... יום מר ונמהר. אסון גדול, בן כיתה וחברה טובה שלי ניספו. שנים עשר תלמידים מסיימי המחזור שלי מצולמים מחייכים בתמונה משותפת בחצר בית הספר לפני הכיתות . שניים חסרים שבח וצילה. מאז נמנעתי מלהיכנס לים. הבילוי הסתכם תמיד בישיבה בחוף

234