יעקב רוזנטל

על שפת המים ולא יותר." סיימתי את בית הספר היסודי ובמימונו של אחי יעקב ומחשבתו שזה המקום הראוי לי, למדתי שנה אחת בגימנסיה הרצליה היוקרתית. נסעתי בכל בוקר מרעננה לתל אביב. לא היו לי סנדלים ולא מטריה או מעיל גשם, הסתפקנו והסתדרנו עם מה שיש. מסלול ארוך ולא קל בימים ההם. האוטובוס הזדחל לו דרך העיר פתח תקוה משאיר אחריו זנב עשן דיזל שחרחר חונק ריאות. למדנו לימודי תיכון רגילים, אך הזיכרון מתוכן לימודי במוסד מכובד זה, אשר נחרט בזכרוני והשפיע על התנהלות חיי שייך לתחום הבריאות. יום אחד הביאה המורה מיקרוסקופ. למכשיר כידוע לוחיות זכוכית קטנות עליהם יש להניח את מושא הבדיקה. התלמידים בתורם שפשפו אצבעות בזכוכית, וראה זה פלא, ברגע שהונחה הזכוכית מתחת למיקרוסקופ, חגיגה גדולה ונאה של חיידקים התגלתה דרך העייניות. זעזוע, אין מילה אחרת לתאר את אשר הרגשתי. המורה ביקשה לשטוף את הידים במים בלבד ושוב שמנו את האצבעות על זכוכית הבדיקה. ואכן כמות החיידקים הניצפים פחתה. השלב השלישי והמרגיע היה רחיצת הידים טוב טוב עם סבון.... זה היה הרגע שרחיצת הידים עם סבון הפכה לחלק חשוב בחיי." גם את ילדיה חינכה אמא, בהתאם והורישה לנו אובססיה הגיינית זו. כמובן שצריך לרחוץ ידים שנכנסים מהרחוב לבית וכמובן שטיפול במזון, אכילה ויציאה משרותים מצריך הגיינה מינימלית של רחיצת ידים. חינוך נכון וטוב. אבל אמא לקחה את העיניין כמה צעדים רחוק מידי, והפכה את חייה מוגבלים ולחוצים. מאוד לא נוח לה מגע באובייקטים ציבוריים. ובטח עם בגדים שלבשתה ברחוב לא תשב בבית, על כן כורסאתה מצופה בסדין שמא משהוא ישב עליה בבואו מהחוץ. מאז שצפתה, באחד מביקוריה בירושלים, בעוזרת הבית של המשפחה מכינה קציצות כשהיא מעגלת אותם בידיה, והמחשבה על כמות החיידקים על האצבעות, סיפור ששמענו מפיה פעמים רבות, נוספה עוד סיבה שלא לאכול בבתי אחרים או במסעדות. מאז, אכילה במסעדה כבר איננה הנאה נעימה לחייך ולנשמה, גלידה או כוס תה, אם חייבים.... והנה היגיעו ימי זיקנתה... לבקשתה מכריזה המטפלת הפיליפינת בקול כי רחצה ידים, ולא פעם היא מספרת לי שהאוכל שמבושל על ידה של זו דוחה אותה. את הכדורים שהיא חייבת לקחת יש להניח מהחפיסה הישר לידה ללא מגע יד נוספת. וכהנה וכהנה חייה לא קלים כלל ועיקר..... מזכרת ממש לא נחמדה מלימודיה בגימנסיה הרצליה המפורסמת. . "אני חושבת שהיה זה ברטוב המורה מבית הספר היסודי ברעננה שיעץ לי ללמוד 38 השנה שנת מיקצוע. עזבתי את התיכון בחרתי בהשראתו בהוראה שנראתה אז מתאימה וכדאית. את המורה לווין קיפניס שלימד אותנו תנ"ך, עברית ומלכת יד אני זוכרת עד היום בחדווה. נסעתי בכל בוקר לסימנר לווינסקי למעונו החדש ברחוב בן יהודה. זמן מה לאחר מכן עברתי לשנה לגור אצל אחי הטוב יעקב, מממן לימודי. הוא נישא לרבקה ובנם עמוס אך נולד. רבקה הייתה אישה מיוחדת, אומנית בנפשה הרגישה והמיוסרת, .בת למשפחת רבנים מפורסמת, הוריה האקדמאים לימדו באוניברסיטה העברית בירושלים והמשוררת זלדה הידועה היתה בת דודתה. היינו חברות טובות. נקשרתי מאוד לעמוס הקטן, תינוק חכם ומיוחד".עמוס זוכר עד היום שבמשכורתה הראשונה כשמרטפית צעירה קנתה לו אופני זעטוטים כשהוא בן שנתיים. "יוסף אחי היגיע בנתיים כחלוץ לארץ. הוא וצבי פתחו חנות לירקות ותוצרת בתל אביב גם היא ברחוב בן יהודה, ואני סחבתי סלים עם פרי משקנו, שהתפתח בנתיים ברעננה, לקונים קבועים בעיר וכן למכירה בחנות. הם גם שכרו חדר למגורים שבו ישנתי בשנתי השניה בסימנר." "אמא, אני לא רואה אותך בדמיוני מלמדת כיתת בית ספר... זה ממש לא מתאים לך". "את צודקת גם אני לא ממש חשבתי שזה יעודי. אני מוכרת. השתלמתי במקצוע מאז היותי ילדה בסימיאטיץ עומדת על שרפרף ומוכרת במעדניה, בהמשך סחיבת סלים עם תוצרת חקלאית ומכירתם בתל אביב,

235