שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

אך שמה כשם משפחתנו. אבל יש לנו טיעונים לעונש כבוד השופט, אבא שלי מעולם לא שיתף אותנו בפרטי תולדות משפחתו המקורית והחורגת, הוא לא הסביר לנו מיהו קירשוביץ ומיהי הרשקובוים, אז איך נדע כבודו, מיהו מי ומהו מה? הגששים, חתונת הדמים ״וואללה, אתם לא משפחה, אתם תשבץ״ ואם לא די בקרובים שהקימו את המדינה, אז בתחילת שנות השבעים כשנפתחו לראשונה שערי ברית המועצות, גילה אבינו לשמחתו כי דוד רחוק שלו הגיע משם. היה זה הדוד בנימין ״פֶעטֶער ּבִניּומין״ שהגיע מרוסיה לבאר שבע. פעם הצטרפתי לאבא לנסיעה בת שעות לא מעטות בטנדר לבאר שבע, כדי להביא את הדוד הלא ברור ואשתו להתארח בשבת אצלנו בניר עציון. ישבנו מאחור וביידיש הרצוצה והחלקית שלי ניסיתי לעניין את הדוד הקשיש בנופים ובאתרים של ארץ ישראל לאורך הדרך. את סוד קרבתו של בנימין הבאר-שבעי לא פענחנו עד היום. באופן כללי מלבד הקרובים, התרוצצו בבית שמות שונים ומשונים של ספק קרובים, ספק חברי ילדות, אולי קרובים של קרובים ומעולם לא ידענו לסווג ולמיין מי זאת וורה, מי גר בתל יוסף ומי זאת הלנק׳ה מעין כרמל שבאורח פלא נמצאה קשורה גם למשפחת למפל מניר עציון, בית-מרגוע, כן? קוריוז חביב זכור לי כאשר לקראת חג פסח אחד, ביקשה הלנק׳ה מעין כרמל ממכריה בניר עציון להשיג לה כמה מצות שמורות הכי מהודרות שאפשר לכבוד החג. הבקשה עוררה אצל הורינו הצדיקים התרגשות של קדושה, שמא הלן חוזרת בתשובה, או אולי בקיבוץ החילוני יש מי שמקפידים על מצות למהדרין ובכלל, אולי מחר יבקשו תפילין. כשקיבלה החברה הלן את המצות השמורות אורו עיניה בשמחה ״איזה יופי, יהיה לי עוד קישוט לקירות חדר האוכל״, והציפייה הקדושה הפכה לאכזבה מסוימת וגם לבדיחה משעשעת. נהגנו לומר כהכללה של שורדי שואה, שכל מי שכיבסה עם סבתנו באותו נהר, נחשבה או אומצה כקרובת משפחה, היא ובני ביתה. מאחר והורינו לא הספיקו להעביר לנו חפיפה מסודרת על כל קרוביהם וידידיהם, נותר לנו לאחר מותם רק פנקס הכתובות של אמא רשום בכתב ידה המוקפד, פנקס ששימש אותה למשלוח ״שנות

102