שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
אבא חבר משק ועובד במשק דיר עציון אבא הגיע מהעיר למשק השיתופי, משק שּותָפי בלשונה המחדשת של אמא, בלי רקע חקלאי בכלל ובמיוחד לא במשק החי, למעט החמור והעז שגרו בחצרו כאשר עבד בדואר וגר בתחנת הרכבת. אולי גם כמה זיכרונות עמומים מהבהמות ששחט אביו בכפר הולדתו, אולי גם זכר הפר שרדף אחרי אביו השוחט בשבילי הכפר. ובכל זאת, עם הגעתו למשק שובץ אבא לעבוד בדיר הצאן, יחד עם שלמה גריידי התימני, חיים ונציאן האיטלקי ויצחק בן סירא האוקראיני שורד כפר עציון. במהרה סיגל אבא לעצמו את מנהגי הדיר ורעיית הצאן ובעצם אימץ את דמות הרועה הקלאסי מהשירים ומסיפורי ארץ ישראל הישנה. עם בוקר היה הרועה חובש לראשו כובע טמבל, שם בתרמילו כריך וירק שהכינה אשתו ויוצא לדיר. בחצר הדיר התגודדו עשרות הכבשים הממתינות בקוצר רוח לצאת למרעה וללחך שם עשב רענן וטעים. הרועה הגיע כשאקדח למתניו, מקל רועים בידו וראשית כל שיחרר את פֹוקסי, כלב הרועים השחור והנאמן. לשמע ההכנות וצעדי הגעת הרועה, נעו הכבשים לעבר השער בציפייה לפתיחתו. אבל – בלי המשכוכית שתוביל את העדר, לא יוצאים למרעה. ״ברל׳ה ברל׳ה בואי בואי בואי״ קורא שלמה הרועה והמשכוכית ברל׳ה המנומשת מזנקת דרך השער החורק והנפתח ישר אל ראש הטור, אחרי הרועה, והעדר מאחוריה מטופף בטלפיו בהליכה מהירה אל השדה הירוק שנבחר למרעה היומי, בקרחות שבין חורשות האורן על רכס הכרמל. הכלב פֹוקסי השחור מתרוצץ בנביחות מאחורי העדר, מזרז את הכבשים הנחשלות ושומר עליהן מפני צבועים ותנים. כאשר מגיעים לשטח המרעה, הרועה מתיישב בצל עץ החרוב הענק, שצמח מול ״היער החדש״. הכלב לידו זקוף אוזניים והכבשים מסביב בגוש חם ומתנשם, לוחכות ולועסות את העשב הירוק והרענן. הרועה סיים את ארוחת הבוקר, הוא מוציא את החליל ומנגן להנאתו והנאת הכבשים שמוטות האוזניים, הקשובות. הוא ממש חילל.
105
Made with FlippingBook Annual report maker