שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

ּתֵרֵד אֶל הַּבָנָנֹות אִם א ַּתָה לֹא מְפֻּנָק * ו ְׁשָם, אֹומְרִים אּולַי ּתּוכַל ל ִׁשְמֹע אֶת הַּקְנָאק

ענף הבננות בניר עציון הצטיין במספר מאפיינים. קודם כל, בננצ׳יק המכבד את עצמו חוגר למתניו סכין גדולה וארוכה, המשמשת למגוון פעולות שוטפות, החל מחיתוך עלים יבשים, כריתת הפרח וכמובן חיתוך צוואר האשכול בעת הקטיף. העבודה בבננות הייתה עבודה קשה פיזית בתנאי מזג אויר קשים. בקיץ נטיעה ופריסת השקיה בשטחים החדשים, כאשר אורך חיי מטע שנים. בחורף קטיף וסחיבה של האשכולות 4-5 בננות היה לא יותר מ הכבדים. ובכלל, הליכה מרובה בין הצמחים על קרקע בוצית מרופדת בעלים יבשים, היא הליכה קשה למדי. כאשר יורד גשם והאשכול הכבד מונח על הכתף בדרך לעגלה, זרזיף של מים חודר מהשכמייה לאורך עמוד השדרה ומצטבר לך שם למטה, רטוב וקר בישבן. צמרמורת. בבננות היה גיוון תעסוקתי מרתק של חברי המשק, בכללם חדשים מקרוב באו, כמו חיים הילף הברזילאי החביב והמשעשע שהציג את עצמו ״חאבר חדש״ במלעיל, שהגיע מעין ּכארמל, גם במלעיל. בבננות עבדו פועלים ערבים מהכפר פוריידיס, בכללם חמודי החתיך, כהגדרת נערות המשק והסביבה ומחמוד אבו קאייד. מחמוד היה ערבי מבוגר ומשופם, חבוש כאפייה מסורתית ועם הסכין הארוכה למתניו, יכולנו לדמיין אותו כאיש הכנופיות הערביות ממלחמת השחרור, מספרי חסמב״ה ושאר סיפורי המלחמה לילדים. היו ילדים שממש פחדו ממנו, ואנחנו גיבורי הבננות העזנו אפילו לומר לאבו קייד ״אינתה סאחבי״, אתה חבר שלי, ללחוץ את ידו ולזכות בחיוכו הרחב והחביב של האיש הטוב והשקט הזה. והיו העובדים השכירים ממושב צרופה – יעיש, כלפה ומאיר, שהביאו פולקלור וחיקויים רבים בפיו של אבא. ״הילדים שלי לומדים בבית ספר בניר עציון״ ״באיזה כיתות?״ ״וואללה אני לא יודע, אף פעם לא שאלתי אותם״.

מאיר אריאל מכופף הבננות, *

115