שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

האליס המצחיק שנסע על נפט

השטייר הירוק של חולה הגה

נסיעותיו של אבא בג׳יפ עם נוסעים למעלה ולמטה, היו לא פעם מוקד לפעילות חברתית, לדיונים סוערים וגם ויכוחים, והיה גם אירוע חריג ואלים שזעזע אותי מאוד. ברקע לאירוע, הבננות היו ענף מכניס בטוח, כאשר רוב התוצרת נשלחה ליצוא או לשוק הממוסד דרך ה״מכון״, בית האריזה במתחם גרנות ליד גן שמואל באזור חדרה, לשם הייתי מוביל עגלות פרי. חלק היבול שלא התאים למכון נמכר לסוחרי השוק המקומי תמורת כסף מזומן ושחור ככל הנראה, וחלקי האשכולות עם הבננות המצהיבות והבשלות מדיי נמכרו לסוחר קטן בשם ״מּונדּוש״ בעל המשאית הקטנה. העמסת הבננות על משאיות הסוחרים נעשתה לרוב בדמדומי הערב בין חלקות המטע, רחוק מעיניהם של הפקחים. בשעה שרוב חברי המשק נחו מעמל יומם והתאספו רחוצים ונקיים לתפילת מנחה-מעריב, עבדו אנשי הבננות, בעיקר אבא והפועלים השכירים, בהעמסה ומשלוח של הפרי. הכסף המזומן נמסר בחבילות של שטרות, שעשו את דרכן מהר, בשקט ובבטחה ישר לידי גזבר המשק, לכיסוי הוצאות דחופות יותר ואולי רשמיות פחות. יום אחד נסע גזבר המשק טיבי שחר עם אבא בג׳יפ מלמטה למעלה וישב קדימה ליד אבא הנהג. בדרך אבא ביקש ממנו להקצות קצת כסף מזומן עבור שי לחג לפועלים השכירים והגזבר ענה בשלילה למרות שיום קודם קיבל ״סטפה״ מכובדת מעוד ערב של מכירת בננות שחרחֹורת. להתעקשותו של אבא לקבל את הכסף, ענה הגזבר בעל הצווארון הלבן ״אין לי, אתה חושב שהכסף צומח אצלי על העצים?״ אבא ענה לו ״אצלי הוא דווקא כן גדל על העצים, רק אתמול קטפתי חלק מהכסף הזה״, טעות – בננות זה עשב לא עצים. הוויכוח התלקח והתלהט עד כדי החלפת

118