שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

לה, סקרה את פרטיי ופרטי משפחתי מאותה תקופה, התברר שהיא רעייתו ואם ילדיו של היועץ. היא זכרה היטב וסיפרה לנו בגרסה משלה על הניסיון המשעשע של גרשון לחבר בינינו אז בנעורינו בניר עציון. רוחל׳ה ובעלה מתי היו לחברים טובים וקרובים שלי ושל אשתי במשך שנים לא מעטות. בין העובדים הססגוניים של בית המרגוע, זכור לי במיוחד ״משגיח הכשרות״ הערבי סּוּבחי מהכפר ראמה שבגליל. הבחור שעבד שנים רבות במטבח של הבית מרגוע למד והתמחה בהלכות הכשרות ולא פעם היה מעיר לחברי המשק הצדיקים על חריגות בתחום כשרות המטבח והמזון. סובחי גם שימש ״גוי של שבת״ לטיפול בבעיות שאסור לתקן בשבת. אני זוכר אותו מגיע לביתנו ובמבט עין חדה קולט את הנורה האדומה של הדוד ששכחנו לכבות ומכבה, או מבין עם או בלי רמז שקשה לישון באור שנשכח דלוק בחדר השינה, או כמה חם כשתנור החימום עדיין דולק ומה יקרה לאוכל כשתנור האפיה כבוי. ״סובחי יסדר הכל בעזרת השם והרמז״. בית המרגוע סיפק תעסוקה לחברי משק רבים בעיקר בעונות שבהן היה פתוח, ומעט עבודות אחזקה בחורף. רוב עובדי בית המרגוע נחשבו בעיני אבא וחבריו החקלאים כמיוחסים, עובדי צווארון לבן נקיי ידיים, ופחות חרוצים ומשקיעים בהשוואה לעובדי הכפיים בחקלאות ובענפים הטכניים. לאבא היתה ביקורת קשה בהכללה גסה כלפי אנשי ״הבית מרגוע״. היה בעיניו פער מובנה בין החקלאים שעבדו קשה כל השנה לבין רוב הבית-מרגועיסטים שחלקם ישבו בבית כל החורף ולא ניתן היה לגייסם לעבודות קטיף דחופות בבננות או בפרדס. בכלל, המונח ״גיוס״ כח אדם לעבודה עונתית דחופה, מושג הנפוץ בקיבוצים בעיקר בעונות של קטיף, היה זר לאנשי הצווארון הלבן בפרט ולרוב חברי המשק בכלל, ככל שהאוכלוסיה התבגרה והפועלים השכירים נתנו מענה, כמעט תמיד, אבל גיוס? לא בבית ספרנו. אחד היתרונות של העבודה בבית מרגוע, שלא לומר אחד הבונוסים, היה מה שנקרא ״לא תחסום שור בדישו״. אז כמו שעובד דיר הצאן הביא הביתה קצת חלב חמוץ לייצור גבינה, עובד הבננות הביא לבנו בפנימייה בננות בשלות ופסולות לשיווק כמובן, כך גם

121