שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

עובד בית המרגוע, בעיקר מסביבת המטבח, הביא הביתה אוכל מוכן. לעיתים את ארוחות השבת, לפעמים סתם ארוחת צהריים למשפחה, או ״מה שנשאר״ kimaradt מה שקיבל אצלנו את הכינוי ״קימֹורֹוט״, בהונגרית. כך הגדיר זאת אחד ממביאי המזון לביתו כשנשאל לפשר הסירים שבידיו, ענה ״זה רק קימֹורֹוט״ ומאז האיש כונה בפינו אדון ״קימורוט״, ונוצר הפועל ״לקַמרֶט״, להביא מזון מהבית-מרגוע, בנימה ביקורתית שבין לגלוג, קינאה וכעס. פעם שפר גורלנו לתקופה קצרה כאשר אמא שובצה לעבוד בבית מרגוע, במקום המזכה אותה לקחת הביתה קימורוט. אנחנו כילדים ואבא כאבא, לא ממש אהבנו את האוכל התעשייתי מהמטבח ההמוני, לעומת האוכל הביתי שאליו היינו רגילים, אבל הטרחה שנחסכה מאמא היתה שווה את ההתפשרות. עד שהגיעו הקציצות, הקציצות המסריחות לטעמנו. לא ברור אם זה משום תיבול מיוחד, חומרי גלם חריגים, פינוק יתר שלנו או סתם תקלה של מזון ישן ומקולקל, אבל מקהלת המלגלגים הזועמים שחוותה אמא המסכנה, שמה סוף לפרק הקימורוט הזמני במשפחתנו. עוד ימים רבים הדהדה חוויית הקציצות המסריחות והוסיפה ריח ותבלין לנאומי הביקורת של אבא על הבית מרגוע ואנשי הקימורוט. כנער סקרן הצטרפתי מדי פעם לאסיפות חברים שהיו בדרך כלל מוקד אקשן מסעיר של צעקות ומריבות בכל נושא אפשרי. זכורה לי אסיפה שעסקה באישור תקציב השקעות לשנה הבאה והתעורר וויכוח אדיר וקולני בין מצדדי השקעה ברפת לבין הדורשים להשקיע בבית המרגוע, מן הסתם מפלגת הצווארון הלבן מול מיובלי הידיים. האולם רתח מהצעקות הנרגשות של ״איזה מין משק זה בלי רפת גדולה״, למול מי שהוכיחו באותות ובמופתים עד כמה הרפת הפסדית ובלתי כלכלית. מלחמה בין הדורשים להאכיל פרות וחשים בוז להאכלת מבריאים, לבין החרדים למקום עבודתם הנוח והעונתי ודורשים לפתח אותו ככל האפשר, גם על בסיס תחשיבים כלכליים. אבא כמובן עמד בראש מקהלת החקלאים הזועמים מתנגדי בית המרגוע והוויכוח הפך יותר אישי ופחות ענייני – משני הצדדים. קוריוז מעניין התרחש אז בשנים בהם נוהל בית המרגוע בידי אחד

122