שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

להתנדב, וביחד עם הנהג היו מטאטאים את המשאית מהאבק והגרגרים, מציבים עליו את הספסלים המאולתרים עבור הנוסעים, ופורסים מעל את הקשתות עם יריעות הברזנט להצללה, בזהירות לא לצבוט אצבע מהברזלים, הכל פאר היצירה ממסגריית ניר עציון של צבי שוורץ ושמעון רוזנברג. הכבוד הגדול לילדים היה לנסוע בליילנד החשוף אל נקודת התקנת הספסלים והכיסוי, זאת בניגוד לדעתו של הנהג מוישה לוי, או חברו פנחס מוטוט שהכריז במבטא צרפתי ״הללנד זה לא פרייבט!״. נוסעים לים אז חייבים לשיר, רפרטואר שירי ילדים ותנועות נוער של התקופה. שרו ״יישמחו השמאִי-הִים ותהגל הארץ״ והפיזמון ״יירעם הים ומלואו״, שהישרה באמת אווירה של ים מתקרב, או באילתור הפיזמון ״מרים בים, מרים בים בבגד ים״ ואז היה מתרומם החבר יצחק בן סירא, משתיק את השירה, ובקולו המיוחד היה מכריז ״ועכשיו נשיר את השיר החדש - ייש לנו תיש, לתיש יש זקן…״. גם לבדיחה הזאת היה זקן ובכל זאת צחקנו ממנה כל שבוע והצטרפנו לשירה. לפעמים גם בדרך חזור. בדרך לים עוברים ליד מחצבות אבן וסיד מול עין איילה ומצטופפים שמאלה לראות את האש הבוערת בכבשנים שבהם נשרפות אבני הסיד, לפחות מי שאוהב אש, כמוני. חוזרים מהים כמובן לפי ההסעה שבה הגעת, ״מקומות קבועים!״ כפי שהכריזו הראשונים שהגיעו בריצה לרכב ההסעה, והם קובעים מה המקום הקבוע שלהם. לך תתווכח עם הראשונים במרוץ שגם היו בעלי גוף יחסית, ולך החלש מהם לא נותר אלא להצטופף ליד טֶעריקֶה שטייר עד הבית. וכמובן שבפנייה האחרונה בצומת וינגייט, ימין אורד, פורצת שירת ״הבאנו שלום עליכם״ אדירה ולסיום כיפאק היי לנהג. ותמיד יהיה מי שיישאל – איך היה בים, המים היו רטובים? חחח. בילדותנו לא הכרנו את המושג ״בדיחות סבא״, כי לרובנו לא היה סבא.

128