שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
מרוב תרבות הלכנו לאיבוד - איפה השעון שלך? - הוא ּבַאיּבּוד
יהודה בן סירא מגדיר בפשטות מקסימה מה זה ללכת לאיבוד.
שירותי החינוך והתרבות שהוענקו לילדי המשק כללו נסיעה מאורגנת למגוון הצגות ואירועים בעיר הגדולה חיפה או באחד האולמות בקיבוצי הסביבה. את ההצגה ״פרנסואה ראש גזר״ אני זוכר בעיקר בזכות חברי הג׳ינג׳י יורם לוי מלמד שהיה זכאי כמו כל הילדים האדמונים לכרטיס חינם להצגה. גם את מקהלת הצדיקים על שם ילדימוב, או להיפך מקהלת הילדים על שם צדיקוב אני זוכר היטב, כי הם פשוט שרו ממש יפה. זמן רב לא שכחתי איך בשיר ״פעמונים״ של המקהלה השמיעה נעמי לוי הסולנית הקטנה הבטחה מרגשת ולא ממש מובנת בשעתו לילד קטן כמוני. הַּיֹום אֲנִי יַלְּדָה קְטַּנָה מָחָר אֶגְּדֵל, אֶהְיֶה ׁשֹונָה הַּיֹום אֲנִי ּבֻּבֹות אֹוהַב * מָחָר אֹהַב, אֹותְָך ׁשֹובָב כזו תרבות לילדים היתה תערוכת הפרחים בגן האם בחיפה שהתקיימה כל שנה בחול המועד פסח, ואליה נסענו במרוכז בהיותי בכיתה ה׳. כחלק מהתערוכה ביקרנו גם במוזיאון הפרהיסטורי שבשולי גן האם, שם היה מיצג האדם הקדמון שריתק במיוחד אותי ואת חברי הטוב אמנון הלחמי - בוקובזה. שנינו התעכבנו במיצג וכשיצאנו מהמוזיאון לא איתרנו את הקבוצה. חיפשנו קצת ולא מצאנו ואז החלטנו לחזור הביתה בכוחות עצמנו, למה לא? כסף לאוטובוס כמובן שלא היה לנו, המשק הרי דואג לכל צרכינו אז מי הולך עם כסף? מה עושים, הולכים
פעמונים, תרגום עופרה אליגון *
135
Made with FlippingBook Annual report maker