שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

שלנו, למשל שמו של חבר הכנסת אברם לָמֶד. למשל פיציליום. עם חתימת הסכם השילומים בין ישראל לממשלת גרמניה, התחלקו הזכאויות לשני סוגים, פיצוי חד פעמי עבור ״בילוי״ במחנות ריכוז ועבודת כפייה, ומשהו עבור אובדן רכוש ובני משפחה. המסלול הנוסף היה הוכחת נכות כלשהיא, פגיעה גופנית או נפשית מתמשכת, אשר זיכתה את הנפגע ברֶנטה, קצבת נכות חודשית. אבא ואמא פנו כמו כולם למי שעסק בנושא וקיבלו פיצוי כספי שהספיק להם לשבוע של נופש באיזשהו בית הבראה, הא ותו לא. באשר לנכות, מאחר ושניהם היו בריאים גופנית, ניסה אבא לשכנע את אמא לעבור בדיקות פסיכולוגיות ולטעון לבעיות נפשיות. אמא התנגדה בתוקף והכריזה ״אני לא יעשה את עצמי משוגעת בשביל כסף״ היו שכן נהגו כך, היא לא. כחלק מביקורתו של אבא כלפי אי השוויון במשק, הוא טען והתלונן כלפי מקבלי הרנטה החודשית מהגרמנים בגין אי כשירות לעבודה. במשק ״שּותפי״ הרי כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, אז אותם בעלי מגבלות גופניות עבדו בעבודות קלות וחלקיות וממילא הועילו פחות להכנסה הכללית, ומאידך, בנוסף על התקציב החודשי הם נהנו מתוספת כספית. קטנוני? יכול להיות, אבל הובאו בפניו כללים ממשקים אחרים הדומים לנו, בהם הפיצוי החד-פעמי אכן נכנס לכיסו של הנפגע, ואולם הרנטה החודשית, פיצוי על מוגבלות תעסוקתית, היתה משולמת למשק. אז בניר עציון לדעת שלמה דובדבן, היה השוויון חלקי ויחסי, כמאמר השיר ״כאן כולם שווים חבר, אבל יש כאלה ששווים יותר״. עוד נדבך בתסכול שלו. אבא והמשק והחברים פחות מכל התחבר אבא ל״עסקונה״ הבכירה במשק, שהורכבה בחלקה מאנשי כפר עציון, שחלקם לא לקחו חלק בלחימה בגוש אלא עסקו יותר ביחסי ציבור, אבל שלטו במשק ביד רמה וריכזו סביבם חוג של תומכים ומעריצים.

140