שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

והתמלאתי כעס על האבא המקטר שלי ובערב מצאתי שעת כושר להטיח בו את מה שחושבים עליו ברחוב. כאן קיבלתי מאבא שיחה כנה ועצובה, מנומקת ומוכחת, עם פירוט מרוכז של העוולות ואי הצדק הנוהגים במשק בכלל, כלפי עובדי השדה בפרט וכלפיו באופן אישי. הכעס והעלבון שלי התהפכו באחת לכאב והזדהות עצובה עם אבא שלי. השנים שחלפו מאז רק העמיקו את התחושות שלו, וגם שלי, עד הסוף. לעזוב בשנות חייו האחרונות, להערכתי מתחילת שנות השבעים, אבא חי בתחושה קבועה של אי שביעות רצון. בנוסף על ביקורתו הקבועה אודות אי השוויון במשק, ״יש כאלה ששווים יותר״, היתה לו תחושה של פראייר שנותן מעצמו ועובד קשה ללא תמורה מספקת יחסית לרוב חברי המשק. כאמור היתה לו תרעומת רבה כלפי עובדי בית המרגוע והצווארון הלבן, שעבדו חלק מהשנה ובחורף לדעתו די נחו. ביקורת היתה לו גם כלפי מורים שעבדו תשעה חודשים בשנה, ולא באו לעזור בעבודות העונתיות בחקלאות. ואפילו ביקורת כלפי חלק מעובדי ה״למטה״, הכרם והשלחין למשל, שבימי גשם בהם לא ניתן היה לעבוד בשטח, היו מתאספים במוסך סביב כוס קפה ושיחות שמחות, בעוד עובדי הבננות, החברים, השכירים והנחלאים, קורעים את עצמם בסחיבת אשכולות בכל מזג אויר, כי בבננות הכסף הרי תלוי על העצים או השיחים ואסור לעכב קטיף או משלוח ליצוא או לשוק השחור. פעמים אחדות אבא רצה לעזוב את ניר עציון ולקנות משק חקלאי באחד המושבים בסביבה בחוף הכרמל, מן הסתם כיוון את שאיפתו לעין איילה או כרם מהר״ל, בהם היו התושבים יוצאי תפוצות דומות לשלו. בתקופות מסוימות אפשר היה לקבל במושבים אלה משק עם בית בחינם או במחיר מינימלי, כיוון שהייתה אז תנועת עזיבה ובריחה מהמושבים עקב קשיי עבודה ופרנסה. אבא האמין במשק המשפחתי וראה כמודל רצוי וראוי לחיקוי את חברו מילדות בנימין ּבּומי וסלי מעין איילה שהתפרנס מרפת. אמנם כולם עבדו שם כמו

142