שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
חמורים, האבא האמא והילדים, אבל היה להם רכוש משלהם, היתה להם תמורה ישירה למאמציהם והיה מה להוריש לילדיהם. כי במשק השיתופי אתה מוריש לילדיך רק את הזכות להישאר כמוך חבר משק, קצת רהיטים ותו לא. אבל כל חלומותיו לעזוב התנפצו מול עיקשותה של אמא הדוגרת שהייתה חרדה ללא פרופורציה לילדיה ולאיכות חייהם. עין איילה? הם גרים בבית סוכנות ישן בלי בלטות, חיים על רצפה של בטון מוחלק ובחלונות אין בכלל תריסים. המותרות האלה בניר עציון של בלטות ותריסים בבית לא היו בעיניה מובנים מאליהם. ומעבר לסממני הסטטוס האלה, גם בריאות וחינוך לילדים היו מובטחים בניר עציון לכל משפחה, והביטחון הזה היה ממש חסר במושבים. מה עם כרם מהר״ל? סתם חור של רוכלים (רכלנים), בלי תריסים. אז נשארנו במשק עם העיניים של אבא החוצה, פעם אחר פעם. בשנה האחרונה לחייו החל אבא לחפש משק לרכישה עבורי, כשהייתי כבר בצבא קבע והוא הניח שאתחתן בקרוב. חלומו היה משק במושב קרוב לניר עציון, בו הוא מעבד איתי או עבורי את הבננות, או את הכרם, במסגרת הזדמנות שהחל לבדוק עבורי במושב בת-שלמה. עבודת חוץ טענה חריפה של אבא כלפי השוויון החלקי והיחסי בניר עציון, היתה בעניין רווחים מעבודת חוץ. משפחתנו חיה בצמצום יחסי בהתאם לגובה התקציב ונפח ההוצאות שלנו והיו משפחות לא מעטות שחיו ברמה גבוהה יותר והיה בבעלותן רכוש רב יותר. היו אלה חברי משק שירשו מאבותיהם וסבותיהם נכסים שנשארו בבעלותם והושכרו, כאשר ההכנסה נשארה שלהם. בעולם קפיטליסטי זה מובן מאליו, אבל קיבוץ? משק? היתה לו ציפייה תמימה לערכים אחרים, במיוחד כאשר הבית בכפר הולדתו בצ׳כוסלובקיה לא עבר אליו בירושה ולא הושכר, סתם נבזז. נוסף על כך, היו מספר חברים שתחביבם אומנותם והכנסתם לצידם, החל מאמנים שציירו או פיסלו כתחביב והיו נוהגים למכור את יצירותיהם לרווחתם שלהם, וכלה בעיתונאים שמעבר לשעות העבודה כתבו מאמרים בעיתונות, כמו זה שכתב מאמרים
143
Made with FlippingBook Annual report maker