שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

״לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיָך רָעָה; וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶָך. כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-ל ְָּך; לִש ְׁמָרְָך, בְּכָל-דְּרָכֶיָך.״

כעבור שבעה חודשים כשנלווה את אימנו במסע דומה מבית החולים כרמל להלווייתה בניר עציון, יישמע הירש הזקן באוזנינו כשידור חוזר לעגני ואכזרי. הלוויית אבא בחלקת הזיתים של בית העלמין ב״למטה״ של ניר עציון, היתה לי לוויה אישית ראשונה בחיים. מבחינתי, זו לוויה ראשונה של אדם קרוב ממש, כאשר רק חצי שנה קודם לכן נשאתי על כתפיי ארונות של חברים לגדוד בלוויות הצבאיות המאוחרות שנערכו לחללי מלחמת יום כיפור, כעבור שנה אחרי המלחמה. בדיעבד הבנתי שמלחמת יום כיפור שלי נתנה לי תובנה חדשה אודות ארעיותם של החיים והמרווח הצר שקיים בין גוף חי נושם, חושב ואוהב, לבין דבר אחר שאין בו כלום, ולא אפרט. הלם נורא בצד קהות רגש ושליטה עצמית, אלה התחושות שזכורות לי מלוויית אבי, תוך כדי תמיכת גופה הצנום והרועד של אמי המתייפחת שנגררה בינינו. וכך כשעמדנו מול הבור בין הזיתים העתיקים של בית העלמין, בעוד שליח המצווה-קדישא מתעסק בכיסוי הקבר באריחי בטון, נשבר אחד האריחים המכסים תחת משקלו, הוא מעד פנימה וראינו ושמענו ואמא קרסה ארצה. רבים השתתפו בלוויה ויש מי שייטען שריבוי משתתפים עשוי להעיד על מי באו לוודא שהאיש אכן נטמן ולא יקום עוד. לימים תתבהר תמונה אכזרית יותר ומבדחת פחות, אודות חששם של אחדים משובו הדמיוני של שלמה דובדבן ז״ל.

150