שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

מהיר עם מי שהגיע מהמשק. מהר מאוד עלינו חזרה הביתה ואני ניגשתי לגילוח מהיר אבל יסודי של זקן האבל שצמח במהלך החודש, עליתי על מדי א׳ מצוחצחים בהופעה מתוקתקת ובג׳יפ הצבאי שלי לקחתי את אילן ואסתי, את החברה שלי, ואת נציג המשק דוד בן דוד ונסענו לירושלים, לטקס הענקת עיטורים של צה״ל. דוד מזכיר המשק הוא זה שבישר לי לראשונה ש״זכיתי״ בעיטור המופת ממלחמת יום כיפור, בעקבות פנייה טלפונית שקיבל מעיתון ״במחנה״ בבקשה לראיין אותי. וכך באופן טבעי למדי בחרתי בדוד הביטחוניסט לבוא איתי על הכרטיס של אמא, להשתתף בטקס בבנייני האומה בירושלים. ניתן לומר שזו היתה סצנה קצת הזויה, כאשר דוד בן דוד שהנשק שלו גרם לפני חודש למותו של אבא, מצטופף כעת בג׳יפ שלי יחד עם אחי ואחותי בדרך לירושלים להיות אורח הכבוד שלי בטקס, שאבא שלי לא זכה לראות ואפילו לא ידע על קיומו. מעניין מיסטר (ביטוי שאימצנו מיצחק בן סירא). אמא החולה שהייתה מאושפזת בבית החולים ״כרמל״ צפתה בטקס במכשיר הטלוויזיה שהוצב במחלקה האונקולוגית, וראתה אותי עולה לבמה ולוחץ את ידי הרמטכ״ל מוטה גור כשהיא מלאה בגאווה וכאבים. היה חשוב לאמא לספר לי לאחר מעשה כיצד חברתה לחדר ולמחלה, אימו של סופר ידוע, עזרה לה להתגאות בעזרת פסוקי ״מופת״ שהיא ציטטה מהתנ״ך. ומה חשב והרגיש נציג המשק בשעת הטקס? מה דוד כבר ידע שאנחנו עדיין לא חלמנו? הסיפור עוד לא תם. חמישה חודשים אחרי האסון נקראנו אילן ואני אל בית המשפט השלום בחדרה למתן עדות בתהליך שגרתי של סגירת תיק חקירת מ.ב.ט. מוות בלתי טבעי. באנו תמימים ללא חשד ואני העדתי בפני השופטת על הלכי רוחו של אבא, על מצבו ומהלכיו בתקופת חייו האחרונה וסיפרתי על קשיים ואכזבות לצד אופטימיות, על אהבת המשפחה ותוכניות שהכין לעתיד הקרוב. לא שאלנו כיצד נסגר התיק, איש מהמשק או ממקום אחר לא טרח לעדכן אותי ואת בני משפחתי מה סוכם ומה נפסק, מעניין למה... היינו עסוקים בענייני החיים ובאמי

152