שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
בבית הכנסת קדיש־יתום־כפול. מכיוון שהבטחנו לאמא להתחתן עוד בחייה וכמעט קבענו מועד קרוב לחתונה, הרב של זיכרון יעקב יקותיאל עזריאלי שהיה רב אזורי עבורנו, מצא היתר הילכתי לקיים חתונה בשנה של אבל כפול, הוא גם ערך את החופה שלנו. בשלב ההכנות לחתונה כמקובל במשק העורך את האירוע, מונתה ועדת חתונה שהתכנסה עם בני הזוג, כדי לדון בפרטים הטכניים. לשאלה שהועלתה בתחילה אם תהיה תזמורת בחתונה ענינו כמובן בשלילה, כי איך אפשר לנגן ולשמוח במצב עצוב שכזה? אז הציע אחד החברים שיזומן רק אקורדיוניסט שילווה את הכלה מחדר ההמתנה שלה אל החופה כמקובל. טוב, למעט הזה הסכמנו. בישיבה הבאה ציין חבר הוועדה, ששלישיית המנגנים המסורתית של ניר עציון אינה נוהגת לשלוח מנגן בודד, ולכן ינגן האקורדיוניסט, חבריו ללהקה ישבו לאכול באולם ואם ייווצר מצב מתאים הם יצטרפו אליו, ושוב הסכמנו. באחד הלילות בהיותי בבסיס חלמתי על אבא ואמא שהגיעו כאילו מרחוק, לבושים מעילים כבדים וארוכים. הם שואלים אותי ״מה השמחה? איזה אירוע חוגגים?״ ואני עונה להם ״אני מתחתן״. ואז אומר לי אבא ״אם כך, איפה התזמורת? למה לא מנגנים? אני רוצה שבחתונה של הבן שלי יהיה שמח ותהיה תזמורת!״. התעוררתי שטוף זיעה ובעוד לילה התקשרתי לאריאלה בבית הוריה בחולון, וסיפרתי לה על החלום ועל ההבנה שלי, שזה בעצם מה שאני באמת רוצה, אלו הן תת ההכרה והאמת שלי. החתונה היתה רבת משתתפים, עם תזמורת וריקודים ושמחה וכל מה שמקובל כשאין אבל. חבריי וחבריה של אריאלה מחטיבה שבע הגיעו בהמוניהם לשמח אותנו. אנשי ניר עציון שהשתתפו בחתונה זכרו עוד זמן רב בהתרגשות את מפקד חטיבה שבע, המח״ט שלי גיבור ישראל אביגדור קהלני, עומד ומברך את הזוג הצעיר ומזכיר לי בלי להתבלבל שהטנקים שלי מחכים לי שם ברמת הגולן. הכלה אריאלה, שהייתה קצינה בוגרת אותה חטיבה התלהבה קצת פחות מהתזכורת המשוריינת והוסיפה סימן שאלה גדול להמשך שירותי הצבאי בקבע, קריירה שאכן הסתיימה כעבור מספר חודשים. לאחר חצי שנה במשק, תקופה בה המשכתי לשרת בקבע ברמת
160
Made with FlippingBook Annual report maker