שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

הבסיס לנרטיב שלנו בהיבט האנושי הנפשי ככל שהכרנו אותו וככל שעלה מהעדויות, אבא לא היה במצב נפשי קשה עד כדי מחשבה על התאבדות, אולי אפשר להניח שהיה בסוג של פיזור נפש וחוסר זהירות. בתיק החקירה המשטרתית ובפרוטוקול בית המשפט אף עד אינו תומך או מעלה את האפשרות להתאבדות, מלבד בן דוד, שאפשר לכאורה להבין את מניעיו. החבר משה לוי ששמר במשק עם אבא, ציין בפני חוקר המשטרה ״...אין לי כל ביסוס או חשד אחר ששלמה התאבד״. במסמך שצילמנו, דוד בן דוד פנה במכתב לבית המשפט וביקש רשות לצלם את התיק בנימוק כי ״אני מעורב במשפט זה מחשש של עבירה על אי זהירות בכלי יריה ממנו נפלט כדור״. אהה, נפלט כדור? שלום לך פרויד והטעויות הנקראות על שמך. בהיבט הטכני של כלי הנשק על בסיס דעת מומחים אין סבירות לירי יזום של כדור אחד בלבד. מומחה הנשק של המשטרה לא נדרש כלל לשאלה זו, אלא רק ציין את רמת הבטיחות הנמוכה של התת מקלע. מניסיוני מוכר לי הכלי הזה כמסוכן מאוד גם בידי חיילים מיומנים. לשאלה האם המחסנית היתה בנשק ואבא ביקש לפרוק אותו, או שהמחסנית היתה מונחת בצד כפי שהעיד דוד, והמתאבד לכאורה הכניס מחסנית לכלי, דרך אותו על מנת לירות, בנוכחות אדם נוסף שהעיד שלא שמע שום קול עד הירייה. לשאלה זו יש הערכה ותשובה ברורה מבחינתנו – להד״מ, בשונה מהעולה בעדות בן דוד ובסיכום השופטת, אבל אין את מי לשאול. שניים מהעדים שתוחקרו ביום התאונה מסרו באוזניי במועדים שונים, גירסה שונה לכאורה במספר פרטים, חלקם חשובים, בהשוואה לכתוב בתיק החקירה המשטרתית. גם עדותי שלי בפרוטוקול בית המשפט משובשת באופן מוזר. חוות דעת עורך הדין הפלילי שהטיל ספק גדול באיכות תהליך החקירה, בהיגיון של השיפוט והמסקנה, מהווה מבחינתנו הסתכלות

172