שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

הצעיר החל את דרכו בישיבה תורנית, שנחשבה אז כהשכלה איכותית. בקיצור סביבה חרדית, תורנית ומשכילה יחסית. אמא גדלה בבית חמים ומפנק, בית של קונדיטוריה ועוגות וממתקים, משפחה פשוטה וחמה ככל שניתן להעריך בדיעבד, של אנשי עבודה פשוטים וחרוצים. הכפר והעיר שבהם גרו אמא ומשפחת מילר היו בקצה ההונגרי של סלובקיה, השפה והתרבות היו קרובות להונגרית, קירבה שהתעצמה עם כיבוש המדינה בידי ההונגרים. היהודים באזור הזה עסקו והתמקדו במסחר זעיר ועבודות פשוטות ככל שאפשרה להם הסביבה, שהיתה גם אנטישמית לאורך השנים. נראה שאצלם ייחסו פחות חשיבות להשכלה לילדים בכלל ולבנות בפרט. אמא למדה בתיכון מקומי שהיה בשליטה וניהול הונגריים ועלפי דעתי היא למדה שם בעיקר מקצועות ״נשיים״ כמו תפירה וכלכלת בית. סצנות קומיות במשפחתנו היו הוויכוחים בין ההורים, מי נולד וגדל במקום יותר פרימיטיבי, באיזו עיירה עברה רכבת, בעיר של אמא כמובן, ואיפה התאסף כל הכפר למחוא כפיים כשהגיע אוטובוס. אבא בדרך כלל היה מביע התנשאות של בעל השכלה גבוהה יותר נעבעך, אפשר לחשוב, ואמא הציגה עיר מודרנית יותר אבל הרבה יותר פשטות. מעניין להיזכר שגם ביני לבין אריאלה רעייתי בהמשך חיינו התחוללו לא מעט ויכוחים דומים הומוריסטיים ברובם, על ההבדלים בין משפחות המוצא שלנו, ברוח של ״מי היה מתקדם או פרימיטיבי יותר.״ אבל האופי, האופי המשפחתי של אבא ואמא כהורים בביתנו היה שונה זה מזו, והיה ההיפך הגמור ממה שהערכנו ולמדנו על הרקע במשפחותיהם. אמא היתה טיפוס מסוגר ומופנם, חשדנית וחרדתית ולא היתה מרבה בדיבור, היא היתה מאופקת ביחסיה החברתיים, וצוננת משהו מול ילדיה. חיבוק ונשיקה מאמא היו מצויים אמנם, אך זכורים לי יותר כאקט קצר וענייני, וכך גם מידת התעניינותה במה שקורה לנו מעבר

182