שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

לשולחן האוכל, הכביסה וארון הבגדים. אמא התגלתה גם כאדם סגפני, ללא דרישות וללא פינוקים לעצמה. החרדתיות של אמא לרווחתם של ילדיה, האובססיה שלה לשמור על ביטחון כלכלי ותנאי מחיה מובטחים, כפי שסופקו ע״י המשק, ניתנים להבנה גם בעקבות הסבל שעברה בשואה, גם ובעיקר כתוצאה מהטראומה שחוות באובדן בנה הבכור. בהקשר זה היא גילתה נחרצות ונוקשות רבה בוויכוחים עם אבא על רצונו לעזוב את המשק ולעבור לאחד ממושבי חוף הכרמל, ״חור של רוכלים בלי תריסים״, כזכור. כאמא ועקרת בית היא היתה מאוד מסורה, בילתה שעות במטבח כדי להכין לבעלה ולילדיה מאכלים משובחים לטעמם ככל האפשר, היתה יושבת על מכונת התפירה להכין או לתקן בגדים, סרגה במשך שעות רבות בגדי צמר עבורנו. המסגרת החברתית תרבותית בניר עציון איפשרה לאמא להתפתח בתחומי משק הבית. היא השתתפה בקורסים לבישול אצל ״גברת מיץ״, מישהי מבחוץ שניהלה חוג כזה, למדה גזירה ותפירה, החליפה רֶצֶּפטים (מתכונים) עם חברותיה וקרובות המשפחה והתפוקה שלה כעקרת בית השביחה והלכה. לא חסרו גם נסיונות כושלים להפתיע אותנו במנות אוכל מודרניות וחדשניות, כמו סופלה שנדחה בבוז, או מזון בריא וצמחוני שלא נקלט במשפחה הקרניבורית שלנו. אבא, היה אבא בכל מובן אפשרי. מצד אחד הוא עבד קשה, במסירות, בכל עבודה ובכל ענף במשק. ומצד שני, בכל רגע פנוי היה אבא אוהב, דואג, מחבק וחם לילדיו. אבא שמתעניין בלימודים ובחיים החברתיים שלנו, אבא שמחמיא ומפרגן להצלחות שלנו. אבא שאמרו עליו שאם יוכל, יוריד כוכבים מהשמיים עבור ילדיו. דגדוגי השפם של אבא על הלחי שלי, זכורים לי יותר ממגע השומה שהייתה לאמא על לחיה, הוא היה יותר פיזי ומחבק באהבתו. בניגוד לאמא החרדתית והאובססיבית ליציבות ורווחת המשפחה, אבא היה איש של חלומות ויצירתיות ששאף בכל עת לשפר את מצבו ומצבנו. כאשר נואש מהסיכוי לשוויון והזדמנויות בניר עציון, החל לרקום תוכניות להזדמנויות בחוץ ולעזיבת המשק. הוא היה מוכן לקחת סיכונים והאמין ביכולותיו ומקצועיותו בענף הבננות ותחום

183