שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
ההשקיה והאינסטלציה שבהם התמחה, והאמין גם ביכולתו ללמוד ולהשתכלל בתחומים נוספים. אבא היה איש של תכנון וביצוע, אולי לא איש עסקים ממולח, אולי לא בר מזל, כפי שציין במכתבו האחרון למשפחת אפיק, אבל היה בעל אמונה ומוטיבציה חזקות. בסופו של דבר אמא ניצחה במאבק על ההישארות במשק, ואבא היטה את חלומותיו לרכישת משק במושב עבורי, במקום קרוב לניר עציון שבו יוכל לעבוד אצלי ואיתי. החיים וסיומם הטראגי, קטעו גם את החלום הזה. ביחסיו עם המשפחה המורחבת היה אבא יוצא מגדרו לחבר, להתחבר, להזמין אלינו מי שרק אפשר. הוא היה מאוד אהוד ואהוב בשני הצדדים, משפחתו ומשפחתה של אמא, אצל מבוגרים וילדים כאחד. ילדי הדודים אהבו להתארח אצלנו, במיוחד כשהיינו קטנים והוא עבד בדיר, לכולם נותרו חוויות של כבשים וטלאים, וגם ג׳יפ ובננות אצל הדוד שלמה בניר עציון. דודה שושה, אמא, התיישרה בדרך כלל עם החיבה שלו לארח ולקרב, ופינקה את האורחים בארוחות ומטעמים מעשי ידיה, אבל לא חיפשה את מי עוד לארח ולקרב. בחברת אנשי ניר עציון אבא היה פתוח ולבבי מאוד, בצד ביקורתיות וציניות נוקבות כלפי אנשים ובעלי תפקידים במשק. כבר הזכרתי שאבא העדיף את עובדי הכפיים על פני עובדי השירות והצווארון הלבן, ובהגדרתו הבית-מרגוע היה צווארון לבן. אבא ביקר ולא אהב את המעמדות שנוצרו לטעמו בניר עציון, בין המייסדים, יוצאי כפר עציון ומי שהסתפחו אליהם, לעומת החדשים מקרוב באו, בחלקם יוצאי עדות המזרח אותם הוא ממש אהב וראה אותם כידידים. היו אלה למשל התימנים של הכרם והפרדס, האחים זהר ושלמה גריידי, הצפון אפריקאים שלכלכו ידיים כמו סעדון, בנישו ומוטוט, וחיים ונציאן האיטלקי, שהיה גם שותפו בדיר. אינני טוען שהייתה הכוונה עדתית מובנית בחברה של ניר עציון, אבל העובדות הזכורות לי מראות את גישתו של אבא לאנשים השונים, ואיך היא מסונכרנת עם תעסוקתם ה״מלוכלכת״, ורקעם החברתי-היסטורי. הדברים אמורים אך ורק בדור של בני גילו של אבא. כלפי צעירי המשק שהשתחררו מהצבא והחלו להשתלב בענפי החקלאות השונים,
184
Made with FlippingBook Annual report maker