שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

שבו נולד וגדל דרך ייאוש ורצון לנטוש הכול אחרי השואה, ובחזרה לדרך התורה והעבודה של בני עקיבא בסגנון ניר עציון. אבא שלנו רצה שנלך בדרכו בשמירת מצוות מתונה ומודרנית, אבל אין לי ספק שהיה מקבל ומכבד כל דרך שבה בחרנו בסופו של דבר, אנחנו וילדינו, באופן שלמדתי בנעורי מרב ידוע ונאור ״יהודים שונים מקיימים מצוות שונות״, הגדרה שליוותה אותי מאז ולתמיד. למדנו מאבא להיות ביקורתיים ואכפתיים, להביע את הביקורת ולא לשמור אותה בבטן, אבל בדרך נאותה ומנומסת. למדנו להיות חרוצים, שאפתנים והישגיים. ירשנו גם את המשפחתיות האוהבת והמחבקת, הנטייה לשים ילדים ונכדים במקום הראשון, בשילוב של דאגה עיקשת לחיי היומיום כמו של אמא עם תכנון וראיית העתיד כמו של אבא. הורינו חסכו מעצמם כדי לתת לנו הכל. הם נתנו לנו המון, אבל לא זכו ליהנות מפירות נתינתם, כי בשלהי הילדות שלנו, על סף חיינו . שני חצאי חיים הבוגרים, בסופו של דבר הם חיו רק ניר עציון ואני כשמדברים על יחס דואלי או אמביוולנטי של אדם לנושא כלשהוא, ובפרט למקום ילדותו, שמים על כפות המאזניים את הבעד ואת הנגד, את החוויות הטובות והזיכרונות הקשים והמחט מתנדנדת מצד לצד עד שתיעצר בנקודה מסוימת ותציע ניקוד ממוצע ומשוקלל, ליחס בין הטוב והרע. מחט המאזניים שלי מול ניר עציון אינה נעצרת ואיננה נחה כבר חמישים שנה.

הוא ישוב קסום בהרי הכרמל, משקיף לים, עם נוף ניר עציון שלי למפרץ ומבצר עתלית. במערב שוכן ה״למטה״, השדות, שטחי המטעים והפלחה של ניר עציון, כמו גם המוסך ומרכז המכונות

186