שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

ענקית בצורת דג שפניו מזרחה. הפנטזיה על הלווייתן שנזרק לחוף והתייבש שם, בימים רחוקים כשהכרמל היה מכוסה בים, היתה בהחלט מחשבה מסעירה. מעבר להר ולעיתים גם במורד הפונה אלינו, התאמנו חיילים באש . שטח האש הזה תרם לנו בטיולי 80 חיה, היו אלה טירונים של מחנה שבת שלל רב של מציאות מרגשות בדמות שרידי תחמושת, תרמילים וזנבות של פצצות מרגמה וררנ״ט, לפעמים גם כדורים חיים ופצצות חיות, כאלה שגם גרמו כזכור לאסון ולפציעה של חברי רפאל ונציאן. כדורים של ירי תועה מההר חלפו מדי פעם בשריקה מעל ראשינו, ואפילו קליע פגע פעם במרפסת הבית שלנו. חשנו גיבורים וקרביים, כמו הילדים בני גילנו בספרי חסמב״ה. ממזרח למשק רואים את השכנים בני הדוד. על גבעה מול מגדל המים ישבו אנשי ״השייך״, חמולת אבולהייג׳ה שהם פליטים שיצאו בנסיבות לא ברורות ושנויות במחלוקת, מהכפר עין חוד שנתפס אחרי מלחמת השחרור בידי אמנים יפי נפש ומתנגדי כיבוש ועיברת את עצמו לעין הוד. יש שיאמרו שזה אין-הוד. עין חוד במיקומו החדש הבלתי מוכר החל את דרכו כגיבוב של פחונים ובתי אבן קטנים ללא כביש או מדרכה, עם מכלאות צאן ותרנגולות בחצרות, עם גנרטורים קטנים לחשמל וצינור ברזל ארוך למי שתייה שיצא מהמגדל-מים שלנו. כמה פעמים חשבנו להציק לתושבי השייך ולסגור להם את המים, אך למזלם היה מי שהסיר את ראשו של השיבר ואנחנו נשארנו רק עם הפנטזיה. את העיזים והכבשים השקו רועי הכפר מבאר בוואדי. עם השנים ובעזרת מהלכים וקשרים פוליטיים, הפך עין חוד מהיאחזות בלתי מוכרת לכפר מוכר ורשמי, עם חשמל וכביש, מסגד ומסעדות. לנו כילדים ״השייך״ היה מקום מסתורי ומאתגר, מפחיד ומזמין. לא פעם לקח אותנו אבא לטיול שּבת אל בית אחד מפועליו ומכריו, שם זכינו אפילו לראות את השייך עצמו, בעל זקן עבות, מקל הליכה, גלימת פסים וכפייה, בדיוק כפי שראינו בדמיון ובתנך המאויר את אברהם אבינו הקדום. במשחקי משימות בגיל מתקדם יותר, הטלנו על עצמנו להעז ללכת בערב בחושך אל הכפר החשוך ללא חשמל כדי לראיין לאור עששית את עלי, שעבד אז בבית מרגוע. עלי המסכן נבהל

188