שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
צפון מזרחה במורדות הרכס מעבר לנחל בוסתן, התחילו אז לבנות את הסנטוריּום, שהיה מיועד להיות בית החלמה והבראה לניצולי שואה. מלבד סקרנות שמשכה אותנו לטייל לסנטוריום, האתר סיפק לנו לאחר השלמתו גם את אטרקציית ברז הסודה הצוננת והמרווה בטיולי שבת בחום, וגם כמה סרטי קולנוע שהוצגו לאורחי המקום ולנו, ילדי המשק שהלכו לשם ברגל בשעות הערב והתגנבו לאולם ההקרנה. כיום המקום נקרא מלון יערות הכרמל המפונפן. בנופים שכאלה אתה רוצה להיטמע, לחיות ולהישאר לנצח, או לפחות למצוא מקום חלופי ודומה. ושל חברי הילדות שלי, זה משחקים על הדשא ניר עציון שלי הגדול ליד הכיכר, משחקים ברחבי המשק, דגלים, ״השמיע קול״ בלילה וטיפוס של אומץ בסולם הרעוע על האסם. זה פעילות חברתית אינסופית, חוגים במשק וטיולים בטבע, במאורגן או לבד עם כמה חברים. זה קומזיץ במוצאי שבת ב״הצטלבות״, מפגש דרכי העפר מהמשק ומהדיר אל השייך ואל דאליה, שם הופיעו בפנינו האחים הבוגרים שכבר היו בצבא והרשימו אותנו בסיפורי גבורה. הבולט בהם היה עמנואל בנישו בן-ישי ז״ל שידע לרקום ולספר בלחש מיסתורי בנוסח סיפורי חסמבה, אגדות מרתקות מתוך פעילות היחידה שבה שירת, סיירת שקד הסודית והקסומה. השתדלתי לא להיסחף וסימנתי בקיצור נמרץ על קצה המזלג נוסטלגיה ותמצית של עולם, נוף ותוכן רחבי היקף ומרגשים, שבהם גרנו, גדלנו והתבגרנו. זה גם בית הורי, שעליו סיפרתי והרחבתי מעל דפי ניר עציון שלי הספר הזה. כלפי חוץ היה זה בית שיחסיו עם ניר עציון, המשק וחלק מחבריו, החלו ברומנטיקה מתוקה ואידיאליסטית, ועם השנים הלכו היחסים והחמיצו, התמלאו מרירות וכעס על עוולות, על אנשים ועל ערכים שננטשו והגיעו לכדי תסכול מתמשך ורצון של אבא לעזוב. הוא ניסח לנו מעין צוואה בחייו, שלא נישאר במשק. הצער והתסכול שאבא חש על שאין בידו להוריש לנו שום דבר, מלבד הזכות להישאר במשק כחברים, זכות ״גדולה״ שניתן היה לקבלה גם אם הגעת מבחוץ והשארת לעצמך רכוש יקר ומניב. ואכן, תוך זמן קצר מצאנו את
190
Made with FlippingBook Annual report maker