שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

עצמנו מתחלקים בירושה רבתי של מקרר ״אמקור״ ישן, מכונת כביסה ״ליידי קריסטל״ משומשת וטלוויזיה שחור לבן, כאשר הסלון המתפרק מצא את מקומו בביתי הזמני בשפיר, בדרך למשאית האשפה. היה בהחלט שווה. זה בית הורי שהתפוצץ והתרסק ביום אחד ובשנה ניר עציון שלי אחת, ללא הרבה תמיכה ועזרה של המשק בו השקיעו הוריי עשרים שנות חיים, הזכרתי זאת במורד הסיפור. נהפוך הוא, מתוך מטרה שאיני מזלזל בה להציל מהסתבכות אדם חי, הלכו ודרסו את כבודו וזכרו של חבר שנהרג בלב המשק, אותו ואת משפחתו, תוך מהלכי הסתרה והכחשה מכוונים. על הכף השלילית של המאזניים הנחתי משקולת כבדה שעליה . הרגתם פעמיים את אבא ואת אמא שלי, פעם ועוד פעם כתוב, בניר עציון שלאחר המוות גרו, ייבדלו לחיים, ספר תורה ביניהם, אילן ורבקה אחי וגיסתי היקרים, שם הם הביאו וגידלו את ילדיהם. הם, נציגי דובדבן במשק שלאחר ההורים, חיו שם בחיק משפחה אוהבת, בחברת הוריה ואחותה של רבקה. משפחת שיפמן המחותנים שאהבתי, היו לנו נקודת משען במשק. הם היו מקום התכנסות וארוחת ערב חמה לכל המשפחה שלנו אחרי כל אזכרה, עם עץ השסק הגדול בחצרם, שדאג להבשיל את פירותיו בדיוק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ולאבא. הם ייצגו עבורי את החום והטוב שאנשים טובים וחמים העניקו לנו, ושהמשק יכול היה לתת ביתר שאת. היו ונשארו לי חברי הילדות מקבוצת ״עציונים״ בניר עציון שלי שאוחדו לקבוצה אחת מגובשת. 1952-53 שלנו, ילדי המשק ילידי אלה החבר׳ה שאיתם גדלתי, ביחד התבגרנו וחלמנו ולחמנו עד שמצאנו את מקומנו ועתידנו. אמנם התפזרנו ברחבי הארץ אבל הקשר נשמר לא רע, אולי אפשר קצת יותר. זה כולל את בני ובנות הזוג, את מי שנשארו נאמנים למשק בניר עציון והם מיכל ח, נירה ויגאל, ואלה שהתפזרו בכל הארץ, ממש בכל פינה, הם שאול ורפי ונציאן, תמר וחנה, מיכל ת. וזהרה, מאיר ודני, ותמי שחזרה לקבוצה. יחד איבדנו בטרם עת את חברתנו אירית מיכאלי ז״ל, את חברנו יאיר שוהם ז״ל ולי גם אבד בנסיבות נעלמות אמנון בוקובזה-הלחמי חבר

191