שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

היה נהוג בניר עציון לקיים בשעות הבוקר בבית הכנסת אירוע ״תענית בכורות״, שבו אחרי צום קצר של בוקר, למדו אבות ובניהם הבכורים ״סיום מסכת״ של משניות ולאחריה הוגש כיבוד לשבירת הצום הסימלי וחגיגה קלה לזכר הצלת בכורות ישראל בזמן יציאת מצרים ומכת בכורות. באותו ערב פסח הצטרפתי באופן ספונטני לשאר הבכורות ונכנסתי ללימוד ולסעודה המפתה. לתדהמתי ואכזבתי אמר לי אבא לצאת מבית הכנסת כי אינני בכור ולאחר מכן הסביר לי בקצרה שנולד לפניי בן בכור שנפטר, סָתַם ולא פירט. ההודעה הפתאומית היבשה הותירה אותי בהלם, בכיתי ביני לבין עצמי גם מעלבון וגם מצערם של אבא ואמא שלי. הצריבה נותרה בנפשי אך מעולם לא שוחחתי על כך עם הוריי, גם לא כשהייתי מבוגר ומנוסה קרבות והייתי חזק מספיק לשוחח על מוות. פשוט גדלתי בבית שבו מסתירים ומדחיקים סודות קשים, גם על משפחותיהם של הוריי שאבדו בשואה שמענו רק קטעי מידע מצומצמים. כילד זה נראה לי נורמטיבי ומקובל, כי ככל שאני זוכר, רוב חבריי מהדור השני לשואה לא שמעו ולא ידעו הרבה על משפחותיהם שלא חזרו. אבל בלי לדבר ובלי להבין את הנסיבות, האח הבכור שאיננו ישב חזק על הרגשות שלי. בבית הכנסת בתפילת ראש השנה, הייתי מביט על אבא כאשר היו שרים בנוסח ניר עציון את הפיוט ״הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד...״ הייתי מתמלא עצב על סף דמעות, ושר בקול רועד ״על כן המו מעיי לו, רחם ארחמנו״ וריחמתי על אבא שלי. גם את הסוד הזה לקחו הוריי איתם אל הקבר ונסיבות חייו הקצרים ומותו הפתאומי של אפרים קירשנבוים התבררו לנו חלקית כעבור שנים רבות כאשר נכדיהם, ילדינו תחקרו דודים ודודות לצורך עבודות שורשים. לאחר מותם בטרם עת של שני הוריי, החלטנו לפזר את הערפל ולהתחיל לפחות באיתור קברו של אפרים. סרקנו את בית העלמין הישן של זיכרון יעקב שורה אחר שורה, התמקדנו באזור שנראה מיועד לקברי ילדים ומצאנו מצבה שוכבת על האדמה, האותיות החרוטות עליה, העידו על קבר אחי הבכור אפרים דוד. שילמנו סכום

42