שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

, כילדים קטנים בני ארבע ושנתיים. 1956 עברנו לניר עציון בתחילת ,56 החוויה הראשונה במשק שייכת למבצע סיני שהחל באוקטובר והשאירה לאילן הקטן ולי זיכרונות מהצריף שבו גרנו תחילה עם חלונות מואפלים בבריסטולים כהים, המון התרגשות וקצת פחד כששמענו מטוס מזמזם למעלה בשמים, ואבא מגויס למילואים. קטע של מסורת ונוסטלגיה מימי הילדות המוקדמים, בצריף הראשון שבו גרנו בניר עציון, מתבטא במשפט המתוק ״ ּפָנּומה הדלת, לָיי״ אבא, קח אותי על הידיים (ליי) אל המזוזה בדלת בלשון התינוקות של אחי הקטן אילן. אבא הנהיג מסורת ככל הנראה מבית אביו, שבכל ערב הוא יושב ליד מיטות ילדיו הקטנים וקורא איתנו יחד את ״קריאת שמע על המיטה״ ולסיום לוקח אותנו על הידיים אל המזוזה במשקוף דלת החדר, נוגעים ומנשקים בלווי פסוק מהתפילה ״שדי ישמרני ויצילני מכל רע לישועתך קיוויתי אדוני״ אילן אהב מאד את הרגע בעיקר את החיבוק של אבא. גם אני. אסתי באה , אמא נסעה לבית חולים בחיפה ללדת, אני בגן 1958 ניר עציון, חורף חובה ואילן בגנון. ביום שאבא נסע להביא את אמא מבית החולים, בצהריים לקחתי את אילן מהגנון וירדנו יחד ל״סיבוב״, כך נקרא צומת הפיצול לניר עציון, לימין אורד ולבית הספר. איפה שהיום ממוקם מחסום הכניסה לניר עציון, ממש מחוץ למשק. הגענו לסיבוב, קטפנו כמה פרחי בר צהובים כנראה חרציות וחרדל ועמדנו בשקט ליד הכביש, מוכנים לקבל את פני אמא היולדת והתינוקת. כמה מתוק זה היה, רק לא הודענו על המבצע לאף אחד, גם לא לדודה רחל הלפרין, שהייתה שכנתנו הצמודה באותם ימים, וקיבלה עלינו אחריות באותו יום, ילדים בני חמש וחצי ושלוש. אנחנו עומדים ומחכים ליד הצומת, ואז לפתע נשמעים צעדים תקיפים במורד הכביש. בירידה ממול מופיעה הדודה רחל הכועסת עם סינר למתניה, מנופפת בזרועותיה וכולה זעם וצעקות ״הנה אתם! שעה שלמה (שזה בעברית המון זמן) אני מחפשת אותכם! אני מחכה לכם עם ארוחת צהריים ואתם לא באים!!״.

46