שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
למעט אולי הקפדה יתרה על סיום כל האוכל בצלחת כשהם מזכירים שיש רעב בביאפרה באפריקה, ולא באושוויץ... לימים מצאתי הקפדה דומה על סיום האוכל בצלחת גם בקהילות רחוקות מהשפעות השואה, אז יש כאן משהו תרבותי אחר ולא שואה. מעולם לא נמנעו מאיתנו טיולים ומחנות בני עקיבא שכללו לינה מחוץ לבית, אפילו אסתי ״ניֶעקֶלֶה״ הפינוקי הקטנה שלהם יצאה לכל הפעילויות מחוץ לבית. אסתי זוכרת פעם במחנה קיץ שהתגעגעה ורצתה לקצר ולחזור הביתה, אבל ההורים שכנעו אותה להישאר עד הסוף. יתרה מכך, אבא בעיקר יצא איתנו לטיולים רבים באיזור הכרמל וברחבי הארץ. אחרי מלחמת ששת הימים מיהר אבא לקחת אותנו לעיר העתיקה בירושלים, לעין פשחה בים המלח ולגדה המערבית. באופן כללי רוב הזמן הבית שלנו היה שמח ועליז, מלא הומור וצחוקים בכל נושא אפשרי בהובלתו של אבא הליצן הציני. בקיצור, בתחומים רבים אבא התנהג כמו יליד הארץ מלא ביטחון ושמחת חיים, ולא כמו עולה חדש פליט שואה. אצל אמא התבטאו החרדות בנושא אחד עיקרי ומשמעותי, דאגה לרווחת המשפחה והילדים. דאגה לפרנסה, לאוכל טוב, חינוך ותנאי מגורים טובים. חרדות אלה פעלו אצלה לבלימת שאיפותיו של אבא לעזוב את המשק ולפתח קריירה עצמאית במושב חקלאי. אם ברוב הנושאים אמא נראתה כמקבלת את החלטותיו של בעלה ופחות עצמאית ודעתנית, הרי בנושא הישארות במשק היא לחמה כלביאה נגדו, ואף הצליחה בסופו של דבר, אם ניתן לקרוא לזה הצלחה. אמא ואבא הרי נשארו ולא עזבו את המשק במובן המקובל של המילה. שפות ותרבות אבא היה איש של שפות, גם בהיותו מרקע מגוון בארץ מוצאו וגם בשל היותו בעל כישרון מופלא של מולטי-לינגוויסטי, רב-שפות. את הרוסית והצ׳כית או הסלובקית הוא הביא מבית הוריו ואת ההונגרית למד בזמן הכיבוש ההונגרי של צ׳כוסלובקיה. היידיש היתה כמובן שפת הקהילות היהודיות במזרח אירופה, והעברית שלו היתה צחה, מדויקת וכמעט ללא כל מבטא זר. את הערבית למד אבא באופן חלקי
61
Made with FlippingBook Annual report maker