שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

שחמט אבא היה שחמטאי חובב לא רע וממנו למדתי לשחק ואפילו לנצח אותו לפעמים, וגם למדתי את תרבות השחמטאים היהודים היידישאים. למשל ה״קִיּבִיצֵר״, הוא היועץ המחוכם והנלעג שעומד בצד וצופה במשחק. תמיד יש לו הערות והצעות לשחקנים, הוא נכנס עימם לוויכוחים מקצועיים ודיוני אסטרטגיה, אבל הקיּביצר המקצועי לעולם אינו משחק בעצמו ולעולם אינו הופך את הידע החכם שלו לעשייה אמיתית על לוח המשבצות. ויש את השחקן המעצבן שבוחן אפשרויות. כשמגיע תורו והוא בודק ומתלבט, הוא מזיז כלים שלו ושל יריבו כשהוא ממלמל ״אם אלך לפה אתה תלך לשם ואז אני אלך לפה ואז אתה…״ ותוך שלושה ארבעה מהלכי התלבטות, הלוח משתנה לחלוטין ואיש אינו זוכר איך להחזיר את הכלים למצב המקורי. יש אומרים שכך המתלבט מציל את עצמו מהפסד. הכלל ״הַאסט גֶערירְט איז חָאסֶענֶע גֶהָאט״, נגעת נׂשאת הפך לאמירה חברתית שהיא תרגום יידישאי מבודח של החוק הידוע בשחמט ״נגעת נסעת״, כלומר אם נגעת בכלי אתה חייב לזוז איתו, או כפי שזה נשמע ״נגעת נ ׂשאת״, אם נגעת בה, ׂשא אותה לאישה. היה כיף לשחק עם אבא בבית, היה משעשע לראות אותו או את חבריו משחקים בחדר התרבות של המשק, עם הוויכוחים והקיביצרים שמסביב. אוכל האוכל בביתנו היה פולחן במובן הכי חיובי של המילה, צריך לאכול הרבה ולאכול טוב, כאשר מושגים של אוכל בריא כמעט ולא היו קיימים בעולם ההוא. בדיעבד הבנו שהמשפחה שלנו השקיעה הרבה באוכל מגוון טעים ואיכותי, והיו רינונים במשק שמשפחת דובדבן מעדיפה לחם לבן ושמנת על פני סלון חדש. לא פעם שאלנו את עצמנו האם הורינו שורדי השואה שחוו רעב קשה במחנות לוקים בתסביכי

78