שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

המסורתית של אבא סיפרה על מישהי, כנראה המשרתת הגויה אי שם בדוסינה, שפחדה מהמרק שמסתכל עליה בעיניים שלו, אלו צחצוחי השמן שצפו במרק כמובן. בערב שבת נהגנו לאכול דג, לרוב ״גפילטע פיש״ מסורתי שהיה קרפיון טחון לקציצות או סתם מבושל בפרוסות וממולא בקציצות של עצמו. לפעמים בערב שבת כגיוון במקום הדג, הוגשה ביצה חמוצה, ״זֹווֶערָיי״ שהייתה מין תבשיל אדום חמצמץ עם ביצי עין בלבן-צהוב צפות בתוכו. התוכן והרכיבים אינם ברורים לי עד היום, אולי מעין מרק שקשוקה הונגרי בלי הירקות. אחרי הדג בדרך כלל לא הוגשו מנות בשריות, אלא קפה ועוגת שמרים וזהו. ארוחת ערב שבת בשרית היתה נדירה יחסית, ויותר מתחברת למצב של אורחים לשּבת. אבל בשבת בצהריים חייבים ארוחה כבדה שתשכיב את אבא לישון שנ״צ ״כמו שצריכים״. פותחים את הסעודה במנה המסורתית של ״אֶָייר מיט צְוויּבְל״, סלט קר של ביצה קשה עם בצל קצוץ, או ״אַיֶילֶה מֶציּבֶלֶה״ בלשון הילדים. זו היתה מנה מרירה ומבוצלת וקשה לבליעה לילדים, כזאת שמשאירה ריח בצל בפה עם או בלי שטיפה בבירה לבנה או סודה ביין הנקראת שפריץ, המתלווים אליה. לפעמים כדי שיהיה יותר מר, היו קוצצים כבד צלוי וחרוך היטב לתוך הבצל והביצה, ואז המעדן היה נעשה גם מריר וגם יבש. ואוי לו לילד שלא גומר את המנה, בלי זה לא מתקדמים לצ׳ופר האמיתי של הצהריים - הטשולנט, החמין החום השומני והכבד. החמין עם השעועית והגריסים שהשחימו והבשר-בקר שהיה לעיתים קצת יבש, לאחר שבילו יחד לילה ארוך על הּפֶתִיליית שבת, כזו פתיליה לבנה-אפורה מצופה אמייל עם שתי להבות קטנות וחלון צדדי שממנו רואים בלילה אש מרצדת. או התנור החשמלי שהגיע בהמשך והיטיב לייבש את החמין, עד שלמדו להפעיל אותו כראוי. ריח החמין המתבשל לאיטו בלילה, היה ממלא את חלל הבית. לחלק מהציבור זה היה מפריע לישון, לאחרים זה היה ״עושה לי מֶגֶרֶה״ כלומר מגָרֶה, עד כדי צורך להתגנב בלילה לראות מה שלומו ולטעום כדי לדעת אם הוא מתבשל כראוי. זה קרה לי גם כמבוגר כשבמטבחנו התחמם בלילה חמין לשבת ואני קמתי לבדוק.

81